למצוא אהבה במקום בלתי צפוי


אפרת דסקל על הסדרה "האמריקנים" 

הסצנה הרומנטית ביותר שראיתי השנה על מסכי הטלוויזיה בארה"ב לא כללה וידויי אהבה מרגשים או סצנות ארוטיות אינטימיות. זו הייתה סצנה מהסדרה "האמריקנים" שבה גבר עוקר לאשה את השן שלה באמצעות פלאייר.

לאלו מכם שזו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הסדרה הזו, מדובר בעוד אחת מאותן סדרות שנכנסות לרשימה "הסדרה הטובה ביותר שאתם לא צופים בה". עבורי זו ללא ספק אחת הסדרות היותר מרגשות ואינטליגנטיות שיצא לי לראות בשנים האחרונות. מאחר ואני עדיין רוצה שתראו את הסדרה, זה הולך להיות טור שידבר על הסדרה אבל יהיה נטול ספויילרים אמיתיים.

העלילה מתרחשת בוושינגטון החל משנת 1981 תוך הקפדה מרשימה למדי על שחזור תקופתי, כולל משקפיים של שנות ה-80, ווקמן ושירים של  Yazoo. הסדרה מגוללת את סיפורם של שני מרגלים רוסיים, אליזבת ג'נינגס בגילומה של קארי ראסל (לעד פליסיטי) ופיליפ ג'נינגס בגילומו של מתיו רייס (הזכור לטוב מתפקידו כקווין ב"אחים ואחיות"). שניהם חיים תחת זהות בדויה בארה"ב כזוג נשוי עם ילדים אבל הכול מהווה מסווה לעבודת הריגול שלהם. איש לא יודע על הזהות האמתית שלהם – אף לא ילדיהם שנולדו וגדלו בארה"ב. כמו כולנו, הם קמים כל בוקר ונוסעים לעבודה רק שזו דורשת מהם לחבוש פאות, להחליף זהויות, לפרוץ למקומות שמורים, לאיים על אנשים, לסחוט אותם ולעתים גם להרוג אותם. בכל יום ויום הם נדרשים לתמרן בין הזהות האמריקאית שלהם לבין דרישות התפקיד.

ככל שהסדרה מתפתחת כך אנו מגלים יותר מיהם אליזבת ופיליפ. אנו מבינים למה הם בחרו בחיים שהם בחרו. מי הם היו בעבר ואת הדילמות עימן הם מתמודדים בהווה. כך בעוד אליזבת ממשיכה להפגין נאמנות כלפי אימא רוסיה, פיליפ מתחיל להתלבט בשאלה "האם לא כדאי לערוק לארה"ב?" אך ההתלבטויות והדילמות לא נותרות במישור המקצועי. הם חיים ביחד כזוג נשוי והם מגדלים משפחה, אך מה הם באמת מרגישים אחד כלפי השני? האם זו אהבה? האם זו נאמנות מקצועית? ומה קורה כאשר במסגרת הזהויות הבדויות שלהם הם מתחילים לפתח רגשות כלפי האנשים אותם הם מרמים? בסופו של כל יום ויום שניהם תוהים לא רק מי הם ומה הם רוצים להיות אלא גם מה יהיה עתיד ילדיהם? ובעצם מיהם ילדיהם – רוסים או אמריקאים? לצדם אנו נחשפים לסיפוריהם של דמויות משנה מורכבות לא פחות הן בצד הרוסי והן בצד האמריקאי כמו למשל נינה (בגילומה של אנט מהנדרו), סוכנת רוסיה שמוצאת עצמה בעל כורחה עובדת עבור האמריקאים וסטן (בגילומו של נוח אמריץ'), סוכן אמריקאי שמתאהב בסוכנת רוסיה בעוד נישואיו מתפרקים. אנו כצופים חווים אתם לא רק את הרפתקאות הריגול השונות (שכמובן כוללות סצנות אלימות וסקס רבות כמו כל סדרת כבלים המכבדת את עצמה) אלא גם את הדילמות הרגשיות שמלוות אותם.

מימין: פיליפ ואליזבת' ג'נינגס. קרדיט צילום: באדיבות yes

מימין: פיליפ ואליזבת' ג'נינגס. קרדיט צילום: באדיבות yes

כראוי ליצירה טלוויזיונית בעידן פוסט מודרני, הסדרה אינה נוקטת עמדה לטובת אף אחד מהצדדים במלחמה הקרה. אין טובים ואין רעים. יש רק אנשים ששואפים לחיות את חייהם היום יומיים אך מאמינים באמונה שלמה שהם נוטלים חלק במאבק בעל השלכות עולמיות ויתר על כן, הם מוכנים להקריב את חייהם וחיי ילדיהם עבור אותו מאבק. אנו כיום יודעים איך הסתיימה המלחמה הקרה וידיעה זו מוסיפה נדבך נוסף ליכולת שלנו כצופים לבחון בצורה ביקורתית את התנהגות הדמויות ואת מסירותן למשימה הגדולה שעימה הם מתמודדים. בעתיד, העולם האידאולוגי שבו חיות הדמויות הללו, יקרוס.

לי לפחות הידיעה הזו גורמת לחשוב על משמעות ההקרבה האישית שמבצעת כל אחת מהדמויות הללו שמוצאות עצמן נקרעות בין האושר האישי לבין המסירות המקצועית והאידאולוגית. לכן נשאלת השאלה, מדוע להקריב אושר אישי לטובת המשימה הגדולה אם גבוהים הסיכויים שלעולם לא תושג? או שמא ההקרבה האישית חשובה ללא כל קשר למבחן התוצאה בטווח הארוך? יתר על כן, סדרה זו גם גורמת לי לתהות באופן אישי על המלחמות הגדולות וההקרבות האישיות של ימינו אנו. מה חשוב יותר בטווח הארוך? כיצד הדורות הבאים ישפטו אותנו? האם עבורם נהיה גיבורים אמיתיים שתרמו לטוב העולמי או שמא קורבנות תמימים שהקריבו חייהם למען אידאולוגיה שחוקה?

אך "האמריקנים" כאמור אינה עוד סדרת ריגול, שכן כאשר יוצרי הסדרה נשאלים על מה הסדרה, הם חוזרים שוב ושוב על התשובה – לא מדובר בסדרה על מרגלים או על פוליטיקה בינלאומית אלא בסדרה על מערכות יחסים, וזו הנקודה שבה ברצוני לסיים את הטור. הסצנה הרומנטית של השנה שהזכרתי בתחילת הטור אולי ממחישה את הסוגיה יותר מכל. במהלך אחת המשימות שלה אליזבת נקלעה למאבק פיזי שבמהלכו היא חטפה אגרוף בפנים. השן נפגעה אבל היא לא יכולה ללכת לבית חולים כי כל בתי החולים נתונים תחת מעקב בחיפוש אחר נשים עם פגיעה דומה.

במשך כמה פרקים היא סוחבת את הפציעה, אוכלת רק בצד אחד של הפה ומנסה שלא לגעת באזור. שני פרקים לאחר מכן, שוב נקלעת אליזבת למצב מסוכן, היא במעקב ובמשך שעות על גבי שעות אליזבת נוסעת ברחובות וושינגטון בכדי להתחמק מהעוקבים אחריה כשבינתיים פיליפ משתגע מדאגה ומחכה לה בבית ואין שום דבר שהוא יכול לעשות מלבד לחכות לה. היא מגיעה בערב עייפה, כואבת ודואבת ופיליפ מאושר לראותה ומנשק אותה בעדינות על השפתיים אבל גם המגע העדין שלו גורם לכאב והיא מתכווצת. בלי מילים הוא לוקח אותה למחסן בבית שלהם ונותן לה לשתות אלכוהול בשביל להקל על הכאב. היא יושבת והוא מלטף קלות את ראשה. היא פותחת פה גדול והוא לוקח צבת בכדי לעקור את השן הכואבת. הוא מתקרב אליה והיא מרחיקה את ידו. הם לא מדברים ורק מסתכלים אחד על השני. הוא שוב מתקרב לפה שלה והיא מאפשרת לו. הוא מכניס את הצבת לפה שלה והיא רועדת מכאב. הוא עוקר את השן אבל זו השן הלא נכונה. הוא מתרחק והיא מנסה להתאושש. ושוב הם לא מדברים. היא מתיישבת מחדש והוא מתקרב אליה בשנית. היא עוד הפעם מרחיקה את ידו אבל הפעם היא עושה זאת כדי לפתוח את הפה שלה בצורה טובה יותר. יתר על כן, הפעם היא גם מחזיקה אותו בזרועותיה כדי שהניסיון השני יצליח. הם שוב מסתכלים אחד על השני והפעם הוא מצליח לעקור את השן שלה.

סצנה זו, אולי יותר מכל סצנה אחרת בסדרה, ממחישה את כל המורכבות שניתן למצוא במערכות יחסים – הדאגה ההדדית, החיבה, הסיוע ברגעים קשים, הכאב, החשיבות הקיימת במתן אמון זה בזו גם ברגעים הקשים וההבנה שבסופו של דבר, רק אם שני אנשים נשענים זה על זה ומחזיקים זה את זה, הם יכולים להתגבר על כל הקשיים. לא בכדי, עבור יוצרי הסדרה שכתבו את הסצנה, הייתה זו סצנת אהבה.

ומה לגבי השיניים השבורות, הצבת והדם? בואו לא ניסחף ברומנטיקה, אחרי הכול, זו בכל זאת סדרה על שני מרגלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.