כשהחיים והמשחק מתערבבים 2


מה קורה כשההפרדה בין החיים למשחק אינה מוגדרת היטב? מתי אנשים מתייחסים לחיים כאל משחק, ומתי אנשים מתייחסים למשחק כאל החיים עצמם ומאיזה סיבות?

קצת לאחר צאתו המתוקשר של שי חי מבית "האח הגדול", הוא התראיין לתכנית החדשות היומית "שש בערב עם עודד בן עמי", ואמר בה שהוא שמע שילדים מחקים את פינת "כל האמת בפרצוף" כדי לעשות שיימינג לחבריהם והוא מצטער על כך ומבקש מהם לא לעשות זאת. בפינתו ב"אח הגדול" הוא עצמו נהג להציב להדחה חלק ממשתתפי "האח הגדול" תוך שהוא מטיח בפניהם דברים קשים ומבייש אותם ברבים, אולם לדבריו צר לו על כך שילדים נפגעים באמת, שכן הפינה שלו הייתה חלק ממשחק טלוויזיה, וצריך להבין שהחוקים בתוך המשחק הם שונים מהחוקים שבחוץ. באותו ראיון הוצגה בפניו גם הפעולה שסימלה את יציאתו מבית האח הגדול, בעיטתו במיצג של המשתתפת אור סיונוב, וראו שהוא הקדים לפעולתו את המילים הבאות (שהופנו לאחד מחבריו בבית): "בוא תראה משחק כדורגל יפה", משל, הוא לא בועט ברכוש של מישהו אחר אלא בכדור משחק. על פי דבריו בריאיון היה נראה כי בעיניו אין לקחת את הפעולה הזו ברצינות כיוון שהיא חלק מתכנית "האח הגדול", שהיא בעצמה משחק עם חוקים משלה, אולם פעולותיו מעידות כי בד בבד בתוך אותו המשחק הוא משחק גם ב"נדמה לי", כיוון שהוא יודע שהוא לא בועט בכדורגל, וגם ב"שברו את הכלים ולא משחקים", כיוון שידוע היה לו היטב שחוקי "האח הגדול" אינם כוללים היתר לבעיטה הזו.

מה שאני מצאתי מעניין באותו ריאיון, זה בדיוק את הערבוב הזה בין המשחק לחיים. שהעלה בי שאלות כמו: מה גורמת העובדה שההפרדה בין החיים לבין המשחק אינה מוגדרת היטב?  מתי אנשים מתייחסים לחיים כאל משחק ומאיזה סיבות, ובאותה מידה מתי אנשים מתייחסים למשחק כאל החיים עצמם ומאיזה סיבות?

בבדיקה של הערך "משחק" ב"ויקיפדיה" במשמעותו הבסיסית של משחק כפעילות האמורה להוות מקור הנאה, אפשר היה למצוא את הדברים הבאים:

 ישנם מספר תנאים הכרחיים, אשר מגנים על המשחקים וסביבתם. הפרה של אחד מהתנאים הללו גורמת לכך שהמשחק מפסיק להיות מקור הנאה ובמקרים קיצוניים יותר אף עלול להביא לידי סכנה פיזית או נפשית.

התנאים הם:

  • כללי משחק ברורים ומוגדרים.
  • בחירה חופשית והשתתפות מרצון של כל אחד מהשחקנים, ללא כפייה חיצונית כלשהי.
  • קביעה של מסגרת זמן עם נקודת התחלה ונקודת סיום מוגדרות (מתי מתחילים לשחק ומתי מפסיקים).
  • קביעה של מרחב פיזי מוגדר שבו מתקיים המשחק.

המשחק כפעילות המשתלבת בחיים.

כיוון שאנשים בכל הגילים שיחקו מימים ימימה, לא קשה למצוא שילוב של משחקים בסדרות שונות כחלק מתיאור החיים היום יומי בסדרה. לכל שילוב של משחק יש מן הסתם את מטרתו הוא, אולם מהסתכלות כוללת ניתן לראות לעתים דברים נוספים, כמו למשל שיש משחקים האופייניים יותר לארצות מסוימות. בארץ, למשל, ניתן לראות את תיקי וחנה משחקות בדוקים ב"קרובים קרובים" כאמצעי להעברת זמן, בארה"ב נראה קשישים המשחקים בינגו ("סמוך על סול") ובדרום קוריאה אפשר למצוא את הקשישים משחקים במשחק הלוח גו ("כבוד המשפחה"). סביב משחקי כדורגל יבנו סדרות בארץ ("האלופה"), בבריטניה ("נשות הכדורגלנים") או באוסטרליה ("תיכון הלבבות השבורים" בתחילתה), בעוד שבארה"ב הסדרות יתמקדו במשחקי בייסבול או פוטבול ("אורות ליל שישי", "הליגה" "חוזרת למשחק"). יש משחקים שניתן למצוא בכל העולם, דוגמת כדורסל, קלפים (גם אם מסוגים שונים), ביליארד/סנוקר, ומשחקי מחשב.

 

חוץ מהעובדה שמשחקים מעידים גם על הבדלי תרבויות, ניתן גם ליצור באמצעות שילוב של משחקים בסדרה תדמית חיובית או שלילית לדמויות המשחקות (משחקי כדורסל או חברה משדרים בד"כ תדמית חיובית, לעומת משחקי מזל בבתי הימורים שתדמיתם שלילית יותר). לעתים המשחקים באים כדי לספק לנו עדות אופי על התחרותיות הטמונה בדמויות (למשל על זו של מוניקה מ"חברים"), ולעתים אותו המשחק משמש למטרות שונות בסדרות שונות. בסדרה "חוק וסדר מדור מיוחד" לדוגמא, שודר לאחרונה פרק ובו אחד הבלשים הנמצא במארב, התחזה לשחקן שחמט רחוב תמים כדי לא להתבלט, בעוד שבפרק השני של הסדרה החדשה "חסרי מוח" (אותו הפרק  אגב נקרא "משחקים פוליטיים") אנחנו למדים להכיר את אחת הדמויות דרך העובדה שהיא משחקת שחמט ברחוב עם מספר אנשים במקביל והיא גם די טובה בזה. בסדרה "הסמויה" נערי הרחוב העוסקים לפרנסתם בסחר סמים משחקים דמקה באמצעות לוח וחיילי השחמט דווקא, עד שדיאנג'לו הבכיר ביניהם מלמד אותם את כללי משחק השחמט והופך את המשחק למטפורה לחייהם שלהם.

ישנם גם משחקים דוגמת "אמת או חובה" שגרסאות שלהם מניעות פרקים שלמים לגבי גילויים על הדמויות ("אנג'ל", עונה 4, פרק 6) או סתם כדי לגרום לדמויות לפעול בניגוד להרגלם (כמו בפרק השלישי מהעונה הרביעית של "סקס והעיר הגדולה", בו קארי מתנשקת עם אלאניס מוריסט).

חיים מבוססי משחק

אם דרגת הערבוב הראשונה בין המשחק לחיים היא שילוב של משחק לשם הנאה בחיי היום יום, הרי שאדם שמקור מחייתו תלוי במשחק (שחקני ספורט קבוצתי למינהם למשל), נמצא בדרגת ערבוב גבוהה יותר וברור שהמשחק הוא בעל השפעה גדולה יותר על חייו.  שתי דוגמאות לסדרות שבהן ישנה דרגת ערבוב גבוהה כזו הן "UnREAL" ו"אורות ליל שישי". "אורות ליל שישי" היא סדרה המתמקדת בסיפוריהם האישיים של כמה מהשחקנים הבולטים בקבוצת הפוטבול של תיכון העיירה דילון, "דילון פנתרס", ושל מאמנם אריק טיילור, ו-"UnREAL" היא סדרה המתמקדת בהפקת תכנית הריאליטי "אהבת נצח" שהיא סוג של משחק שידוכים טלוויזיוני, כשהרווק המחוזר בעונתה השנייה של התכנית חוץ ממשתתף במשחק הוא גם במקרה שחקן פוטבול ידוע.

 

בשתי הסדרות אפשר לראות למשל שפציעות בזמן משחק, יכולות לגרום נזק ממשי לחייו של השחקן גם מחוץ למשחק, ועד כמה חשובה הקפדה על כללי המשחק כדי להימנע מנזקים. אולם, בעוד שב"אורות ליל שישי" משחק הפוטבול מוגדר היטב על פי הכללים שראינו מעל, שכן יש לו חוקים ברורים, הוא תחום במרחב ובזמן, אפשר לפרוש ממנו בכל זמן וההשתתפות בו נעשית מרצון, הרי שחוקי המשחק של תכנית הריאליטי שמשחקים בUnREAL משתנים מפרק לפרק, המשתתפים לא תמיד לוקחים חלק במשחק מרצונם החופשי, והעיקרון המנחה את הפקת התכנית הוא הגדלת אחוזי הצפייה שזה מבחינתם הניצחון במשחק ולשם כך אין להם באמת בעיות ליצור נזקים נפשיים או פיזיים למשתתפים בתכניתם.

 

שתי סדרות אחרות שגם בהן ישנה דרגת ערבוב גבוהה בין המשחק לחיים, אם כי בהן המשחק הוא אפילו לא ממש משחק קיים, הן "משחקי הכס" ו"הסמויה". הסדרה "משחקי הכס", שסביר להניח שאין צורך להציג אותה, עוקבת אחר עלילותיהן של מספר משפחות אצולה הטוענות לכתר ושליטה בשבע הממלכות הדמיוניות של יבשת וסטרוז ובעיקר מתמקדת במאבקן של המשפחות על כס המלוכה. הסדרה "הסמויה" עוקבת אחרי קורות העיר בולטימור דרך שוטריה, מוריה, נעריה, הפוליטיקאים שאחראים להתנהלות העיר וסוחרי הסמים שבה שאחראים למתרחש בעיר לא פחות.

 

הסדרה "הסמויה"  יכולה להישמע למי שלא צפה בה כאילו היא לחלוטין אינה קשורה למשחקים, אך מי שצפה בה יודע, שחוץ ממטפורת השחמט שהזכרנו קודם, שהייתה מכוונת לחלוטין, הרי שהמלה "משחק" חזרה ונשנתה בה כמעט כל פרק, כל התנהגות כמעט תורצה ב"זה חלק מהמשחק", דמותו של הרובין הוד של סוחרי הסמים, עומאר, אומר לבאנק, אחד השוטרים, כי הוא מעולם לא שלף אקדח על מישהו שאינו במשחק, כאילו עולם הפשע הוא מגרש המשחקים של הלוחמים בו, ויש בו אף חוקים מחייבים שכולם נשמעים להם (עד שהם מפסיקים, כמו למשל לא לפגוע בקדושת ימי ראשון). מבלי להיכנס לספוילרים, אפשר לומר שאחת הדמויות שיורה בחברה הטוב, רק מפני שניתנה הוראה לחסלו, מסבירה את המהלך בכך שכאילו לא הייתה לה ברירה אלא לקיים את חוקי המשחק. אולם חוקי המשחק בעצם אינם מוגדרים היטב, השחקנים אינם משתתפים בו תמיד מרצונם, הם אינם יכולים לפרוש מהמשחק, אין למשחק נקודות התחלה וסיום ברורות, וברור שהמשחק הזה מהווה סכנה פיזית ונפשית עבורם ועבור סביבתם. יחד עם זאת נראה כי השימוש הנרחב הנעשה במילה משחק על ידי הדמויות משרת את הצורך שלהם להסיר מעל כתפיהם אחריות לחיים שהיה להם הרבה יותר קשה להתמודד אתם אחרת. הן בשל העובדה שהמשחק לעולם נתפס כפחות רציני מהחיים עצמם, והן בשל העובדה שהם רק מלאו אחר הוראות המשחק, הם רק שיחקו על פי הקלפים שהגורל חילק להם. הם לא באמת אחראים לתוצאות.

 

כמו בסדרה "הסמויה" גם  ב"משחקי הכס" יש התייחסות אל מלחמות החיים כאל משחק, כאן המאבקים הם על המלוכה, ובסדרה אף  נאמר במפורש "כשאתה משחק במשחקי הכס, או שאתה מנצח או שאתה מת, אין אמצע". וברור שכאשר התייחסות לחיים  היא כאל משחק כמו בסדרות הללו, אנשים נפגעים וערך החיים אינו גבוה במיוחד.

משחקי הכס 1-9

אולם בעיניי הדבר המעניין ביותר מבחינת השוואתית בין כל הסדרות שמניתי כאן זו העובדה שלמרות שבכולן דרגת הערבוב בין החיים למשחק היא גבוהה מאד, הרי שבעוד שבסדרות "הסמויה", " UnREAL" ו-"משחקי הכס" אפשר למצוא זלזול בערך החיים ואת הניצחון כחזות הכול בשם המשחק, הרי שבסדרה "אורות ליל שישי" המשחק משמש כקו מנחה חיובי לחיים עצמם. שחקני הדילון פנתרס לומדים ממאמנם התנהגות ספורטיבית אמיתית מהי, ולומדים לאמץ את ההתנהגות הספורטיבית הזו גם בחיים.

וזה בדיוק המקום שבו קלטתי שגם כשדרגת הערבוב בין החיים למשחק היא גבוהה מאוד, זו הבחירה של כל אחד, האם לראות ב"זכייה" בלבד את חזות המשחק, להתיר לעצמו כל מיני התנהגויות שליליות בשם המשחק, ולהתחמק מאחריות למעשיו כי הם נעשו לכאורה במסגרת משחק, או לראות את דרך החיים הספורטיבית וההוגנת כעיקר המשחק, ולאמץ את עקרונות הדרך הזו לחיים עצמם. 

המשחק כתחליף המשתלט על החיים

פני:
או, המלכה פנלופי עזבה את המקלדת. מה?


ליאונרד:
טוב, אז הנה. הממ… לפעמים אנשים, אנשים טובים, את יודעת, הם מתחילים לשחק במשחקים האלה, והם מוצאים את עצמם, שלא באשמתם, את יודעת, סוג של, מכורים.


פני:
כן, תגיע לעיקר, אני צריכה להתקדם כאן ברמה.


ליאונרד:
טוב, זה רק שאם אין לאדם תחושת הישג בחייו האמיתיים אז קל לאנשים לאבד את עצמם בעולם הווירטואלי שבו הם זוכים לתחושת הישג כוזבת.


פני:
כן, בלה, בלה, בלה. טוב חברים. המלכה פנלופי שוב ברשת.


ליאונרד:
פני, יש לך צ'יטוס בשיער.


פני:
או, תודה. [אוכלת אותו]

(המפץ הגדול, עונה 2, פרק 3)

אם סוגי הערבוב השלילי בין המשחק לחיים שמנינו עד כה נבעו מהראייה של הניצחון או הזכייה את חזות המשחק כולו, ולכן היה בהם כדי להביא לזלזול בערך חיי הזולת, הרי שאחד הסוגים הנפוצים של הערבוב, בעיקר בסדרות מז'אנר המדע הבדיוני והפנטזיה ,הוא הפחד מהראייה את המשחק עצמו כחזות הכול, ואיבוד העצמי במשחק, כשבאופן אירוני המשחקים שמעוררים הכי הרבה את הפחדים הללו הם משחקי המחשב והווידאו, המזוהים עם חובבי הז'אנר.

המחשבה על סוג הערבוב הזה, או ההפחדה מפניו, התחילה אצלי לפני זמן מה כשיצא לי לצפות בפרק הראשון של סדרת הרשת The Grey Matter, אותה כתבה רותם ברוכין וביימה והפיקה מיקה גיל.

הפרק מתחיל בתיאור של עולם וירטואלי שבו אנשים מתגאים בכך שהם לא חושפים את פניהם האמיתיות (בוחרים לעצמם זהות וירטואלית ומתחפשים לה, עניין הנראה כסוג של משחק תפקידים), ושהם ויתרו על שינה ומקלחות במשך כמה ימים ברצף. הוויתורים המדווחים מבחירה ובהתלהבות, יש בהם מהזנחת העצמי שאפשר למצוא בכל התמכרות, אולם עד לסוף הפרק הקצר, אנו זוכים גם לכך ששאלת איבוד העצמי במשחק תועלה במפורש.

 

למרות שהרזומה שלי בסדרות מדע בדיוני ופנטזיה אינו עשיר, לא יכולתי שלא לשים לב שגם במבחר המצומצם שראיתי זו אינה הסדרה הראשונה שמציגה את האופציה המאיימת של איבוד העצמי לטובת ישות וירטואלית משחקית. גם "בית הבובות" של ג'וס ווידון, עסקה בכך במידה מסוימת.  בתחילת הסדרה נחשפים צופיה לבית שבו אנשים מתפקדים כבובות, כשכל פעם שותלים באותם אנשים זיכרונות ואישיות של אדם אחר בהתאם לצרכי הלקוחות, וכשהם מסיימים לבצע את תפקידם, הם חוזרים לבית הבובות שלהם נטולי כל זיכרונות ממה שעבר עליהם. הצופים לא בדיוק יודעים מי מתפעל את בית הבובות הזה ומה מטרתו, אולם במחשבה לאחור אני סבורה, שאחד הדברים שהכי הפתיעו אותי לגלות על אותו בית בובות, היה שחלק מאותן בובות אנושיות הסכימו לוותר מיזמתן על כל זיכרונותיהן, ולהפוך לבובות לתקופה קצובה בזמן. היום אני קצת פחות מתפלאת על כך בהתחשב בעובדה שגיליתי עד כמה הפחד הזה נפוץ.

 

מניין מגיע הפחד הזה מאיבוד העצמי? האם יש לכך סיבה מעבר לכוח הדמיון של חובבי הז'אנר? האם יש סיבה לחשוש לכך שהאדם המתמכר למשחקי ווידאו אכן יאבד מעצמו מעבר לסממני ההתמכרות הידועים? והאם הסוג הזה של הערבוב בין החיים למשחק מסוכן יותר מהערבוב השלילי שדיברנו עליו קודם, זה שמביא לזלזול בחיי הזולת? על השאלות הללו אין לי תשובות אך מה שבטוח הוא שדייב, החבר הראשון של ליין מבנות גילמור היטיב לצרף את שני סוגי הערבוב השלילי הזה ולתמצת את הפחד מפניהם בשורה אחת:

אני אף פעם לא משחק משחקי וידאו למקרה שיום אחד יצליחו להוכיח שהמשחק בהם יכול להפוך אותך לרוצח סדרתי

(בנות גילמור, עונה 3, פרק 20)

  • 3
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “כשהחיים והמשחק מתערבבים

  • זלפה

    כתבה מצויינת. אהבתי מאד את הציטוטים שהכנסת. בספרו של אריק ברן, "משחקיהם של בני אדם" הוא מדבר על כך שכל החיים שלנו הם בעצם משחקים שאנו משחקים עם אנשים שונים. ואם אנחנו חלילה לא מתאימים את עצמנו למשחק, אנחנו נפלטים ממנו. לדוגמא: עקרות בית שנפגשות באופן קבוע ומקטרות על הבעלים. אם יום אחד תצטרף  אליהן עקרת בית חדשה, שתספר בשיבחו של בעלה בכל הזדמנות- היא "תצא מן המשחק."