כל אחד רוצה להיות סופר


דיון קליל באופן שבו משתקף על המסך הרצון להיות סופר

מרי : סגנון הדיבור שלך מאוד יצירתי,  ניסית לכתוב פעם?

מייסון: כשלמדתי בהרווארד היו לי אשליות בנושא, אבל היום אני אחד מני רבים המחזיקים את ה”רומן האמריקאי הגדול” שלהם מוחבא היטב באיזו פינת ארון.

מרי: כתבת ספר?

–           כן.

–           באמת, יש לך אותו?

–           לא, המון זמן לא ראיתי אותו, בטח זרקתי אותו לפח.

–           בחייך, אתה הרי יודע אם זה אצלך או לא, אתה סתם לא רוצה שאקרא אותו.

–           אם כך, אני בטוח שזרקתי אותו.

–           לא אדרוש.

–           טוב.

–           אתחנן, תן לי לקרוא אותו, מתישהו, אנא.

–           לא, זה זבל, בחיי, פינוק עצמי, שטויות נאיביות.

–           שמלמדות מי היית בזמנו.

–           נכון, אחרי שני עמודים אמאס עלייך.

–           לא ייתכן.

–           תאמיני לי.

                                                                                                         (סנטה ברבה, פרק 324)

בראיון לנטע אלכסנדר, בבלוג “הארץ”, סיפר חגי לוי, יוצר הסדרה “הרומן”, על רצונו להגדיר את דמותו של נוח, גיבור הסדרה, כאידיאליסט שבחיים לא חשב שימצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא עלול לבגוד באשתו, ולכן נלקחו בחשבון עבורו מקצועות כמו רב, כומר או מורה. בסופו של דבר הוחלט שנוח אמנם יהיה מורה אבל גם סופר – מישהו שפרסם ממש לאחרונה את הרומן הראשון שלו – וזה על פי דבריו הפך את נוח לדמות יותר צפויה: “מישהו ששייך לעולם שבו בגידה היא אופציה יותר סבירה. סופר או אמן הוא נרקיסיסט מטבעו ואז הנטייה שלו ללכת אחרי יצריו היא באופן טבעי חזקה יותר”.

THE AFFAIR

נוח (דומיניק וסט) ואליסון (רות וילסון) בסדרה “הרומן” – Showtime

האם סופרים הם אכן נרקיסיסטים מטבעם? או האם כך הם מוצגים על ידי תסריטאי סדרות מתוסכלים, שהיו מעדיפים לכתוב ספרי מופת במקום? כיצד בעצם משתקפת עבודת הסופר בטלוויזיה? ברור שגם אם הייתי רואה כל סדרת טלוויזיה שהיא שהוצג בה סופר ומכירה את התסריטאים מאחוריה, לא הייתי מקבלת תשובות חד משמעיות לכל השאלות הללו. אך מכיוון שמעניין אותי לבדוק כיצד מוצגים סופרים על המסך, החלטתי להסתכן ולראות האם אני יכולה לומר משהו בנושא רק מבדיקת מאגר הידע המצומצם שלי.

הדבר הראשון שעלה בדעתי כשביקשתי לבדוק את האופן שבו מוצגים סופרים בטלוויזיה, הוא שעולם הטלוויזיה אינו משופע בדמויות של סופרים, או יותר נכון, כמעט ואין דמויות שהמקצוע שלהן כסופר הוא מה שמגדיר אותן, כמו שמקצועות אחרים דוגמת רופאים או עורכי דין מגדירים את הדמויות.

ישנו זרם של דמויות סופרים שהם בעצם בלשים (“קאסל”, “רצח במשיכת קולמוס”), שמתבסס על כך שהסופר אמור להיות בעל חוש אבחנה חד המשרת אותו הן בכתיבה והן בפתרון תעלומות . מעניין בהקשר זה לציין שבספרים המקוריים של שרלוק הולמס ובעקבות זאת גם בסדרות, פתירת התעלומות מתבצעת על ידי שרלוק, בעוד שמי שעוסק בכתיבת התעלומות ובסיפורן הוא ד”ר ווטסון שגם הוא לא ממש סופר במקצועו, ועל כן נראה גם שהמעבר של ווטסון בסדרה “שרלוק” לכתיבת הסיפורים בבלוג באינטרנט נאמן לרוח המקורית של הדמות והספרים.

כאשר דמויות מוצגות כסופרים בעלי שם, לא פעם נקודת המוצא של הסדרה עבורם היא מחסום כתיבה, וחוויות שונות של משברים נפשיים, המגמדות את פועלם הספרותי על המסך. דמותו של הסופר ב”עד עצם היום הזה” היא יוצאת דופן מהבחינה הזו, בכך שהוא מוגדר קודם כול על ידי המקצוע שלו, והיכולת שלו לברוא עולם, ולהכתיב עלילות, אך מכיוון שהוא ממוקם בעולם הפנטזיה, ויכולותיו לא נראות כבעלות קשר כלשהו לכוח הדמיון שלו אלא יותר לכוחה של דיו הקסמים הנדירה בה הוא משתמש שביכולתה לגרום לדברים שהוא כותב להפוך למציאות. הוא אינו מצטייר כקשור לעולם הסופרים האמיתי, למעט הרצון שאני מניחה שקיים אצל סופרים, שהכתיבה שלהם אכן תשפיע על המציאות.

הסופר (פטריק פישלר) ב"עד עצם היום הזה"- ABC

הסופר (פטריק פישלר) ב”עד עצם היום הזה”- ABC

כשחשבתי על הרצון הזה להשפיע על המציאות חשבתי על כמה דמויות שאחד מהמאפיינים שלהן הוא רצונן להפוך לסופרים, ועל מה שמניע אותן לרצות בכך, ומה שמניע אותן להתפשר בדרך למטרה (רמז: כסף ופחד) .

אחד הרצונות המתבלטים דרך הדמויות הללו הוא הזכייה בהילה של סופר מוערך הכותב יצירות חשובות ומשמעותיות (מישהו אמר נרקיסיזם?), אף כי בימינו יש מעט מאוד סופרים הזוכים בהילה הזו.

שלושים ומשהו

מייקל (קן אולין) מ”שלושים ומשהו”

מייקל מהסדרה “שלושים ומשהו”, אמר באחד מפרקיה, שכשהוא היה צעיר הוא חלם להיות סופר גדול כמו ארנסט המינגווי. החיים, המשפחה והצורך בפרנסה, הביאו אותו לעסוק בפרסום ולומר לעצמו שזה רק זמני כדי לספק לו ביטחון כלכלי. עם השנים הוא השלים עם העובדה שהוא כבר לא יהיה ארנסט המינגוויי, אך זה התחיל לכאוב לו יותר כשהוא התחיל לתהות האם ייתכן שאפילו הכתיבה שלו כפרסומאי אינה מספיק טובה.

נראה שגם בסדרה “מד מן”, העיסוק בפרסום נראה כדרך קלה יותר להתפרנס מכתיבה, כשהשאיפה האמיתית של חלק מהעובדים במשרד הפרסום, כמו של פיט, היא דווקא לזכות בקרדיט של סופר, אדם הנחשב ראוי להערכה הרבה יותר מאנשי פרסום.

לא כל כך ברור האם למייקל ולפיט היה משהו שהיה חשוב להם להגיד לעולם בסיפוריהם, אך מעניין להביט על האנה מ”בנות” ועל רייצ’ל מ”UnREAL” בנוגע לחלום הסופרים שלהם. האנה רוצה בכתיבתה להפוך למישהי שמביעה את הקול של הדור שלה, או של איזשהו דור, רייצ’ל רוצה לכתוב ספרות משמעותית, אבל בעוד שהאנה אכן כותבת כל הזמן, ומבטאת את עצמה בכתיבה גם בשעה שהיא אינה זוכה לפרסום, לעידוד או לתמיכה מצד חבריה, משפחתה ומעסיקיה, ומתמודדת עם ביקורות על כך שכתיבתה חסרת התרחשויות, הרי שרייצ’ל פוחדת מהחלום שלה, ומעדיפה “לכתוב” את האנשים במציאות עבור התכנית “אהבת נצח” שהיא מפיקה. כך במציאות מסתפקת רייצ’ל בתהילת ה”את גאון” שמספקת לה קווין, המפיקה הראשית, ולא נאלצת להתמודד עם ביקורות על יכולותיה הספרותיות, למרות שגם היא הייתה מאוד רוצה את ההילה הנחשקת של סופרים מוערכים, שמן הסתם הייתה מביאה לה את הערכתה של אימה שעכשיו נמנעת ממנה בשל עבודתה.

האנה (לנה דנהאם) מהסדרה "בנות" ורייצ'ל (שירי אפלבי) מ"UnREAL". התמונות באדיבות yes

האנה (לנה דנהאם) מהסדרה “בנות” ורייצ’ל (שירי אפלבי) מ”UnREAL”. התמונות באדיבות yes

בניגוד לדמויות שהזכרנו קודם, ג’יין מ”ג’יין הבתולה”, אף היא רוצה להיות סופרת, אך נראה שהחלום שלה אין מקורו באיזה רצון נרקיסיסטי לזכות בתהילת העולם של סופרים כיוון שהיא ממילא מכוונת לתחום כתיבה של רומנים רומנטיים שזוכה מראש להרבה פחות יוקרה. היא רוצה לכתוב כיוון שהיא רוצה לגרום הנאה לקוראים שלה, ובאופן מעניין, ג’יין היא הדמות שפועלת כדי להגשים את חלומה במסלול הכי מרוצף, גם אם לא קל, של חוגי כתיבה, ולימודי תואר שני בכתיבה באוניברסיטה, וכדמות שחפה מהתנשאות ויומרה לגבי שאיפותיה היא גם זו שזוכה לתמיכה ולעידוד רבים יותר אצל חבריה ובני משפחתה.

בניגוד להילת ההערכה למקצוע הסופרים, שבאה לידי ביטוי בסדרות האמריקאיות, מעניין לשים לב לסדרה הישראלית “רון”, שבה גיבור הסדרה משתתף בסדנת כתיבה, אך נראה שעבורו ההשתתפות בסדנה היא סוג של ברירת מחדל לאדם שהוא חסר כל כיוון וכישרון משמעותי אחר, ודרך הסדנה העיסוק בספרות מוצג כמשהו שכל אחד יכול לנסות ואולי לגלות בו כישרון נסתר. העיסוק בכתיבה כמקצוע לבטלנים, לעומת אנשים אחרים שעובדים באמת לפרנסתם.

כתיבת ספרים מוצג בסדרות מסוימות גם כעיסוק המשתלב היטב עם חייה של עקרת הבית, כמו במקרה של ננסי מ”שלושים ומשהו” וסוזן מ”עקרות בית נואשות”, ששתיהן מוצגות כסופרות ומאיירות של ספרי ילדים. אם כי נראה שבמקרה של ננסי, הצלחתה כסופרת באה להעצים את דמותה, ולמלא חללים אחרים שנפערו בחיי המשפחה שלה, ואילו במקרה של סוזן, המטרה העיקרית של הגדרתה כסופרת היא לאפשר לה מקור פרנסה שאינו מגביל את שגרת היום שלה, כאילו הכתיבה היא עיסוק שאפשר לעשותו בשעות הפנאי בלבד, ולהשאיר כך שפע פנאי להקדיש למשפחה, לחברות ולהרפתקאות רומנטיות.

עקרת בית אחרת שהופכת לסופרת במהלך סדרה היא קתרין, האימא מ”הוחלפו בלידתן”. היא מגיעה מהמקום של הסיפור שצריך שמישהו יספר אותו, ומכיוון שחשוב לה שהסיפור של משפחתה יסופר בצורה נאותה ולא בצורה צהובה ושערורייתית, היא מחליטה שאיש לא יעשה את העבודה טוב ממנה. גם את הספר השני שהיא כותבת אחרי הצלחת הספר הראשון היא מבססת על אנקדוטות מחייה ומחיי בעלה.

אפשר לסכם אולי ולומר שבסופו של דבר שגם אם אנו פוגשים בדמויות רבות השואפות להיות סופרות כדי לכתוב את הרומן האמריקני הגדול או יצירת המופת של דורם, בסופו של דבר רוב הסופרים בסדרות הטלוויזיה מוצגים כמי שכותבים את חייהם בעצם. קארי בראדשו מ”סקס והעיר הגדולה”, כותבת על החיים שלה, ממש כמו שקתרין מ”הוחלפו בלידתן” כותבת על החיים שלה, ואפילו ווטסון כותב על התעלומות שהוא שותף להן עם שרלוק. אם כשקראתם את הכתבה עברו בראשכם מחשבות דוגמת ‘אבל איך לא הזכרת את הסופר מ”קליפורניקיישיין”‘ או כל דמות סופר אחר שאתם מכירים ויש לכם גם קטגוריית שיוך עבורה, אני אשמח לשמוע את מה שהייתם מוסיפים לדיון, ואסתפק בפרפרזה על דברי המשוררת רחל – רק על מה שראיתי, לדבר ידעתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.