ווסטוורלד, עונה 1, פרק 4: תכלית בתחתית


מסע בעקבות המשמעות של הפרק "Dissonance Theory" בסדרה "ווסטוורלד"

כשהייתי קטנה, והמחשבים היו גדולים, והדינוזאורים רעו בחצר, הייתי משחקת בקווסטים. היה קינג קווסט וספייס קווסט ולארי קווסט, ובכולם המשחק נמצא בתוך עולם דמיוני, בו יכול היה המשחק לנוע, לשוחח עם דמויות כדי להתקדם, לאסוף חפצים ולבצע פעולות שונות. לכל קווסט הייתה מטרת על, וכדי לעבור שלבים על מנת להגיע אליה, היה צריך להשלים משימות בדרך. בחביב עלי מכולם, פוליס קווסט, אפילו כדי לקחת את הניידת לסיור, הייתי צריכה קודם כול לבדוק את כל המראות במכונית ולחגור את חגורת הבטיחות (נוהל נבון ובטיחותי שלמרבה הצער אני לא נוהגת לפיו ביום יום, ולכן מדי פעם אני צריכה להיאבק ברמזורים אדומים עם המראה הימנית שעוברי אורח זדוניים מקפלים להכעיס). למרות שאהבתי את המשחק, מעולם לא הצלחתי להתקדם בו במיוחד, או לפצח אפילו מה תכליתו. מה שהקסים אותי בקווסט הזה היה פשוט להסתובב בעיר ולנסות כל מיני דברים.

לפי ארבעת הפרקים הראשונים, נראה כי רוב המבקרים בווסטוורלד חשים עצמם כמוני בפארק השעשועים. הם פשוט אוהבים להסתובב ו"לנסות את המתקנים", בלי מטרה מיוחדת. האיש בשחור, המגולם ע"י אד האריס, לא קורץ מהחומר הזה. כמי שמכיר את הפארק היטב, ובקיא בנרטיבים השונים בהם אפשר לשחק, הוא מחפש משהו אחר. הוא שחקן קווסט. כמו שחקן קווסט, הוא נשען על ההיכרות שלו עם הנרטיבים (אם פותחים את הארון  בחדר השני, מוצאים נורה, את הנורה מרכיבים בחדר החשוך הבא וכך הלאה), הוא אוסף חפצים שיעזרו לו בדרך (המפה, לורנס) והוא מתקדם שלב אחרי שלב בחיפוש אחרי המבוך הנסתר. למה? כי הוא כבר לא מסתפק בבידור קל, הוא צריך משמעות, תכלית.

ווסטוורלד
האיש בשחור. צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

לפי ברנרד, האורחים בפארק מחפשים שינוי, לפי פורד, הם רוצים להיות בעלי כוח. הכוח להרוג למשל, הכוח לאנוס, להגשים את כל מאווייהם וחלומותיהם בלי לשלם על כך מחיר. לכן לא בכדי הזירה היא "המערב הפרוע", שבה הגבולות החברתיים נפרצים, החוק החלש והאקדוחן חזק, ומי חזק יותר מאקדוחן שתמיד פוגע אבל הכדורים ניתזים ממנו והלאה?

 

לוגאן עושה רושם של אורח שכזה, מה שמעניין אותו בווסטוורלד זה בעיקר לירות באנשים ולשכב עם כמה שיותר מארחות (ומארחים?). אבל כשלוגאן מצטרף באי חשק לנרטיב שוויליאם, גיסו לעתיד, בוחר לשחק בו (ציד ראשים), הוא לפתע מגלה עניין כשהאסיר שתפסו מזכיר שם של פושע מסוים והוא מבין שמדובר בנרטיב חדש שהוא לא ניסה בעבר.

 

מה וויליאם מחפש? כרגע זה פחות ברור. בשיחה שהתקיימה באחד הפרקים הקודמים בין לי סיזמור, כותב הנרטיבים של הפארק, ובין פורד, יוצר הפארק, טען הראשון שהאנשים באים לווסטוורלד לגלות את עצמם, לגלות מי הם, פורד מבטל את דבריו וטוען שהם יודעים מי הם, הם באים כדי לראות מי הם היו יכולים להיות. נזכרתי בכך כשראיתי את וויליאם מסרב בנימוס לאחת המארחות הזונות ואומר לה שהוא שומר אמונים לאישה שהוא אוהב. תהיתי אם הסירוב העניק לו את הסיפוק בכך שהוא למעשה מגלם את דמות המאהב הרומנטי כפי שהוא שואף להיות, הרי הוא אינו חייב בהסברים למארחת שאינה אנושית. עבור וויליאם זה הביקור הראשון בפארק, בעוד שלוגאן הוא אורח ותיק, וההתייחסות שלו למארחים שונה. לוגאן מתייחס למארחים כפי שבזמנו התייחסו המשחקים בקווסטים לדמויות במשחק. זה לא משנה אם יורים בהם או מכאיבים להם, הם לא אמיתיים. אבל נראה כי לוויליאם קשה לעשות את ההפרדה הזו.

 

לאיש בשחור אין בעיה לעשות את ההפרדה בין בני אדם למארחים, הוא קוטל את המארחים בלי להניד עפעף, אבל כשאורח נוסף בפארק מזהה אותו ומודה לו על הפעילות שלו בקרן שהצילה את חייה של אחותו הוא עונה לו בגסות, ממש כאילו היה באמת קאובוי קשוח, ומזכיר לו שהוא בחופשה. בניגוד ללוגאן שמדבר עם וויליאם על ענייני עסקים בהיותם בפארק (נראה כי החברה שלהם היא מהמשקיעים), או על אחותו, האיש בשחור נמצא כל כולו בתוך המשחק, ולא רוצה שיזכירו לו מי הוא בחיים האמיתיים. תהיה אשר תהיה משמעות חייו שבחוץ, במשחק יש לו תכלית, וזיכרון האדם שהוא מחוץ למשחק מפריע.

 

זיכרונות העבר מפריעים גם למארחים לתפקד בתוך הנרטיבים שלהם. קשה שלא לחשוב על כך שאולי הפארק הוא גן עדן לאורחים, זירה שמספקת את כל צורכיהם ותאוותיהם ונותנת בידם כוח להגשימם, אבל עבור המארחים הוא גיהינום. הם נפצעים ונהרגים כמו זבובים, נאנסים, מושפלים וחווים רגשות איומים של אימה ואובדן, כשהם צופים ביקיריהם עוברים דברים דומים. למרות זאת, כל יום הם חוזרים למקומותיהם וממשיכים לנוע בתוך הנרטיב שנקבע להם, כי הם לא יודעים איזה זוועות צופן להם כל יום ביומו. כשמייב, המארחת בתפקיד המאדאם של בית הזונות, מתחילה להיזכר בזוועות שעוברות עליה בווסטוורלד (בתפקידה הנוכחי ובתפקידים קודמים), ובעולם האחר, בו יצורים בחליפות מוזרות חותכים ומרכיבים את גופה וגופותיהם של מכריה, זה מערער אותה. היא מחפשת משמעות לדברים שהיא זוכרת, משמעות לקיום שלה, מה שגורם לה לחרוג מהנרטיב הקבוע שלה, לצאת למסע חיפוש משל עצמה, ולגלות קליע שנשאר בגופה במקום שבו היא זכרה שנורתה.

מייב והקטור. צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

אולי היה לה קל יותר פשוט לשכוח הכול? לבטל את תחושת הכאב? כשברנרד מציע זאת לדולורס, שחווה שוב שוב את מותם של אביה, אימה ואהובה טדי, ונאנסת ע"י האורחים השונים או מארחים אחרים, היא מסרבת. ברנרד מציע לה אופציה אחרת – לחפש את המבוך, כך תוכל להיות חופשיה. "כן", אומרת דולורס, "אני חושבת שאני רוצה להיות חופשיה".

 

כקודמו, הפרק מרפרר לספרו של לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות", אבל מי היא אליס? דולורס, שבשמלתה הכחולה ושיערה הבלונדיני נראית קצת כאליס של דיסני או האורחים? כידוע, אליס רודפת אחרי הארנב, נופלת למחילה ושם פוגשת ביצורי ארץ הפלאות. החוויות שהיא עוברת שם גורמות לה לפקפק בעצמה, זיכרונה בוגד בה, היא כבר לא בטוחה מיהי, אבל היא תמיד יודעת מה היא רוצה ומה היא לא רוצה. הרצון הזה (לראות את הגן הנסתר למשל), הוא זה שמניע אותה, ומעניק לה את המהות שלה. כשם שוורד הוא ורד הוא ורד, אליס היא תמיד אליס כל עוד אליס פועלת לפי הרצון של אליס. כאשר הדברים אינם מתנהלים לפי רצונה והיא מותקפת ע"י המלכה ואנשיה, היא שוברת את הכלים ויוצאת מהמשחק לעולם האמיתי. בדומה לכך, הרצון של רוב האורחים לחוות חוויות הוא זה שמניע אותם, והרצון של מפעילי המשחק לספק להם את אותן חוויות מניע את המארחים. אלא שגם אלו וגם אלו סוטים ממסלולם כאשר הם מתחילים לחפש משהו אחר, לא כוח או שינוי, אלא משמעות או תכלית לקיומם במשחק.

 

ומה עובדי הפארק ומפעיליו רוצים? והאם הם בכלל רוצים באותם הדברים? המניעים של רובם עדיין מעורפלים, בעיקר של הדמות האניגמטית ביותר מביניהם, של פורד, יוצר הפארק. על פני השטח הם מעוניינים בהצלחת הפארק, שהכול יתפקד והאורחים יהיו מרוצים וכך גם ההנהלה ובעלי המניות, לחלקם יש אינטרסים אישיים ברורים, כמו ללי סיזמור למשל, שרוצה לראות את הנרטיבים שלו מתממשים לנגד עיניו, אם מתוך אגו או גאוות הסופר. אני מניחה שלכל אחד מהם יש סיבה או סיבות שמחזיקות אותו במקום שהוא נמצא, גם אם הן סמויות כרגע, אבל עד כה לא נראה שהנאה היא אחת מהן. אף אחד מהעובדים לא נראה כמי שבא ליהנות. תרזה, מנהלת האתר, אף מודה בכך בשיחה המלחיצה עם פורד. היא הייתה בפארק בילדותה עם הוריה, זו הייתה חוויה נעימה ככל הנראה אבל היום העבודה בפארק אינה חוויה נעימה כלל וכלל, אבל היא עדיין נשארת שם.

ווסטוורלד עונה 1
תרזה בעבודתה (עם אלסי). צילום: John P. Johnson, באדיבות yes

אי אפשר לדבר על עובדי הפארק בלי להזכיר את השם שריחף בחלל במשך כל הפרק: ארנולד. ארנולד שיצר את הפארק עם פורד ונהרג בו בתאונה (?) מסתורית, האדם היחיד שנהרג בפארק השעשועים בו נקטלים מידי יום עשרות מארחים. לדברי פורד, ארנולד לא התעניין בהצלחה המסחרית של הפארק או באורחים כלל. עניינו אותו רק המארחים. גם פורד עצמו מתרפק על שנות הבריאה של הפארק, טרם נאלצו לפתוח את שעריו למבקרים. כשפורד מתעקש על הנרטיב החדש שלו, הוא טוען בין השאר שהוא מגשים את מה שארנולד רצה.

 

ארנולד הוא גם זה שיצר את המבוך המסתורי שבינתיים ראינו התייחסות אליו בהקשר לשתי דמויות. הראשונה היא כמובן דמותו של האיש בשחור שעבורו המבוך הוא סוג של קווסט (למרות שלדברי הילדה, בתו של לורנס, המבוך לא נועד לו), ואם יש למבוך תכלית ומשמעות נוספת עבורו, כרגע קשה להתחקות אחריה, והדמות השנייה היא דולורס. כשברנרד אומר לדולורס לחפש אחר המבוך, הוא נותן בידיה מפתח. האם זה המפתח לחופש, כפי שהוא מציע לה בשיחתו עימה, או למציאת פשר ותכלית לקיומה, כפי שמייב מחפשת בדרכה, או שמא זה המפתח לגן הקסום והנחבא של ארץ הפלאות, גן העדן האבוד של ארנולד טרם הושחת על ידי העולם החיצון?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.