העצה השבועית: האם להתלונן במשטרה על הטרדה/תקיפה מינית?


והפעם כיצד בתכניות הטלוויזיה בכלל, ובדרמה הקוריאנית "דרים היי" בפרט, עונים על שאלת התלונה במשטרה, כשהמדובר במוטרדת עם שאיפות לקריירה בעולם הבידור? טור שני של "תשובות הטלוויזיה לבעיות החיים"

כאשר שופטים את עולם הבידור על פי המשתקף מהמסך הקטן אפשר בקלות להגיע למסקנה שהוא מלא הטרדות וניצול מיני בכל רחבי העולם. הסדרות "להיות איתה", "עוזרות בית נחושות", "סטאר" ו-"UnREAL" הן חלק מסדרות של העת האחרונה שבכולן נצפתה התנהגות בלתי הולמת מצד אנשי הפקה בעולם הבידור כלפי נשים המנסות להתקדם בו. חלק מהנשים סרבו (נועה הולנדר "להיות איתה"), חלק שיתפו פעולה בחוסר רצון (כרמן, "עוזרות בית נחושות"), וחלק אפילו הפנימו את הרעיון שזו הדרך להתקדם עד כדי כך שהן גם יזמו יחסים בניסיון להשיג טובה תמורת טובה גם כשהיחסים לא הובילו אותן לשום מקום (סטאר, "סטאר"). במקרים שהוזכרו כאן שאלת הדיווח למשטרה, או ההתלוננות לא ממש עלתה לדיון, כאילו זהו עולם הבידור ואין מה לעשות בנידון.

ב"חוק וסדר - מדור מיוחד"  היו לא מעט פרקים שכאשר התגלה בהם מטרידן או אנס סדרתי מתחום הבידור היו בין קורבנותיו לא מעט שלא הסכימו להעיד, כשחלקן מסרבות בשל הפחד מעימות מול אנשים בעלי השפעה בתעשייה, וחלקן שכבר הצליחו מסרבות מכיוון שבעיניהן הודאה במה שקרה להן הופכת אותן לקורבן, ולכן פוגעת בתדמיתן.

יחד עם זאת תמיד היה די ברור מסדרות דוגמת "חוק וסדר" שהדבר הנכון לעשות במקרים הללו הוא להתלונן ולהעיד במשטרה, כי מה שחשוב זה למנוע הישנות של המקרים ובלי דיווח ותלונות אי אפשר יהיה לעצור את המטרידנים הסדרתיים. ואכן בסדרות האחרות שמניתי שבהן הבנות לא העלו בדעתן להגיש תלונה במשטרה (אם מפני חוסר אמון בכוחן או אם מפני שהן שיתפו פעולה), וכזו אכן לא הוגשה, לא הייתה סיבה לצופים להניח שאנשי ההפקה הללו ישנו ממנהגם בעתיד.

את האופן שבו טיפלו בנושא בסדרה "דרים היי" אהבתי מכיוון שכאשר השאלה כן עלתה לדיון ניתנה לה בה תשובה מעניינת המשלבת את שתי הגישות.

בק-הי, אחת מגיבורות הסדרה "דרים היי" היא תלמידת תיכון בבית הספר קירין המתמחה באמניות הבמה, שבו במסגרת הלימודים התלמידים אף יוצרים קשרים עם חברות הפקה שונות המחפשות את הכישרון הבא, או את להקת האיידולים הבאה.

תלמידי קירין, דרים היי, KBS2

בק-הי שבמהלך לימודיה לא תמיד הפגינה התנהגות למופת, מפשלת פעם אחת יותר מדי, מה שמביא אותה לכך שהיא פונה לסוכן הבדרנים יון כדי לבקש הזדמנות נוספת לקבל חוזה, אולם מבחינתו של סוכן הבדרנים ההזדמנות היא כולה שלו לנצל את כוחו עליה. למזלה של בק-הי, חברה ללימודים ג'ין-גוק מגיע אף הוא לסוכנות מסיבה אחרת, תופס את מר יון מטריד אותה על חם ומפליא בו את מכותיו. בק-הי ניצלת אך ג'ין-גוק נעצר, ומואשם בתקיפה חמורה.

המעניין בעיניי בסיפור הייתה העובדה שאיש לא אמר לבק-הי שיש לה את הזכות לעשות מה שהיא רוצה אבל הדבר הנכון יהיה לספר את האמת ולהתלונן על מר יון, כדי שמקרים כאלה לא יישנו. איש גם לא אמר לה שהיא חייבת לספר את האמת כדי להציל את ג'ין-גוק. השיקול היחידי של כל מי שדיבר איתה וייעץ לה מה עליה לעשות במצבה היה מה יהיה הכי טוב עבורה לדעתם. ג'ין גוק חשב שהיא צריכה לשתוק ולא להתלונן כי לו יהיה קל יותר לצאת מהשערורייה הזו מאשר לה.

היאה-מי חברתה הטובה, שהיא גם חברה טובה של ג'ין גוק אומרת לה שהיא צריכה לשתוק ולתת לחדשות של היום להפוך לחדשות של אתמול שאיש לא מתעניין בהן. ואפילו מורי בית הספר עת נודע להם דבר התקיפה, מקבלים כעובדה את ההנחה שאם היא תתלונן השם שלה בעולם הבידור ייהרס. עובדה הגורמת למורה או-היוק, שכקול המצפון בסדרה הזו חשב מראש שעל בק-הי להעיד במשטרה, לקבל את דבריה של המורה שי שזה אכזרי לבקש ממנה דבר כזה שכן גם אם התקשורת לא חושפת את שם המתלוננת, ונותנת לה להישאר כגברת א' ב' או כל אות אחרת, התקשורת אף פעם לא נמצאת בצד של הקורבן.

בק הי, דרים היי
בק-הי, דרים היי, KBS2

 

למרות שדרום קוריאה מצטיירת כחברה שמרנית יותר מהמערב, אני מודה שהופתעתי מכך שזו הדעה השלטת שם אצל כל הגורמים החינוכיים, שטובתה של המותקפת היא דווקא בשתיקה. עניין שגרם לי לתהות האם התפיסה הזו שמשתקפת שם נובעת מאותה שמרנות או שהם בסך הכול רק מודים בקול רם במה שעובר בסדרות האחרות מהמערב כאמת כמעט בלתי מעורערת שטובת המותקפת/מוטרדת בעולם הבידור היא אף פעם לא להתלונן, שכן כך העולם הזה באמת עובד, ורק בסדרות שהמשטרה במרכזן המסר הוא החובה להתלונן כדי לאפשר למשטרה לעשות את עבודתה טוב יותר.

ברוב הסדרות המערביות (שאינן חוק וסדר) אם יש ניסיון לשנות את המצב הקיים הוא בעידוד הסירוב להטרדות מיניות ובהצגתן כלא משתלמות לקריירה באופן כללי הרבה יותר מאשר בהצגתו של הדיווח למשטרה כעניין משתלם בסופו של דבר.

 

בסדרה "דרים היי", אולי מכיוון שהסדרה בכל זאת מיועדת גם לבני נוער וככזו יש לה גם אחריות חינוכית, הרי שלמרות הדעה השלטת בנושא חוסר הכדאיות של הדיווח למשטרה, המסר שהסדרה שולחת דרך המתרחש בה בפועל שונה מזה העובר דרך הנאמר בה, שכן בק-הי בכל זאת בוחרת לדווח על המקרה, לא מפני שהיא חושבת שצריך שמר יון ייענש, או כדי למנוע מבנות אחרות לעבור סיטואציה דומה, אלא בעיקר כדי לכפר על מעשיה בעבר ולטהר את שמו של ג'ין-גוק שהציל אותה, והואשם בתקיפה. ולמרות שהיא אכן נתקלת בקשיים בקבלה לסוכנויות בידור אחר כך (שכן מר יון הוא אכן בעל השפעה בעולם ההפקה ולה נוצר שם של עושת צרות), ולמרות שחושבים להעיף אותה מבית הספר אחר כך כי עתידה בתעשייה כביכול חסום, יש מי שנלחם עבורה שזה לא יקרה, והסדרה אף מנתבת אותה לערוצים שאינם עוברים דרך סוכנויות ידועות, כמו יו טיוב או ערוצים שונים ברשת כך שהסדרה נותנת לצופים מקום להאמין שאפשר לעשות את הדבר הנכון, ולא לאבד לחלוטין את האופציה להצלחה בעולם הבידור.

אך למרות הסוף האופטימי יחסית של הסדרה ברור כי הן בדרום קוריאה והן בעולם המערבי אין תשובה קלה לשאלת המחיר האישי בדיווח למשטרה בנושא הטרדות מיניות בעולם הבידור, ועל פי השיקוף של העולם הבידור בארצות השונות נראה כי זה אינו פלא שהרשת היא המקום בו יכולות המוטרדות והמנוצלות (ואף המוטרדים והמנוצלים במקרים מסוימים), למצוא מפלט, הן כדרך חלופית להצלחה והן כדרך לשבור את קשר השתיקה סביב הנושא.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.