המשחק המלוכלך של האנשים הטובים


מהו משחק מלוכלך? האם יש סוגים שונים שלו? והאם אפשר לשחק מלוכלך ולהמשיך להיות אנשים טובים?

הכתבה כוללת ספוילרים לסדרות הבאות, עד לפרק המצוין בסוגריים: המנטליסט (עונה 5, פרק 18), האוס (סוף עונה שנייה), UnREAL (עונה 2, פרק 4), סמוך על סול (סוף עונה שנייה), ו-Suits (סוף עונה חמישית). ניתן לקרוא את הכתבה ללא היכרות עם הסדרות.

אנשים טובים לא משחקים מלוכלך. כך חונכתי להאמין, והטלוויזיה שצרכתי בנעוריי, שיתפה פעולה עם אמונתי זו, אלקסיס ששיחקה מלוכלך הייתה הרעה, קריסטל שלא עשתה דבר הייתה הטובה, וכולם היו היכן שהם צריכים להיות.
עם הזמן הדמויות שהרכיבו את התפריט הטלוויזיוני שלי הפכו ליותר מורכבות ו”פגומות”, דמויות שהקטלוג שלהן לטובות ורעות נראה כאילו הוא לא לעניין, כי יש בהן הרבה מעבר. אולם למרות שלמדתי להעריך דמויות טלוויזיונית שכאלה, ואפילו לאהוב לפעמים את העובדה שגם הגיבורים הטובים יודעים ללכלך את ידיהם כשצריך, גיליתי שגרסא דינקותא לא מאבדת מכוחה מהר כל כך, ושלעתים הסלחנות שבה הטלוויזיה בימינו מתייחסת למשחק המלוכלך בעייתית בעיניי.

אחת הפעמים הראשונות בהן זכור לי שראיתי על המסך התייחסות סלחנית לאדם ששיחק מלוכלך, וההתייחסות הזו הפתיעה אותי אז, הייתה בסדרה “האוס” בפרק 18 בעונה השנייה. באותו הפרק, פורמן, אחד מהרופאים בצוות של האוס, הקדים לפרסם מאמר על סיפור מקרה של ד”ר קמרון, רופאה אחרת בצוות, בשעה שהוא ידע היטב שהיא כבר כתבה מאמר על אותו מקרה, ושכדי לפרסמו היא רק מחכה לאישורו של ד”ר האוס שטרם קרא אותו. קמרון נפגעה מאד מהמעשה של פורמן, ונפגעה לא פחות מהעובדה שכמעט אף אחד חוץ ממנה לא בא אליו בטענות, ואני זוכרת היטב כיצד קאדי, מנהלת בית החולים, אומרת לה בתגובה לטענתה שפורמן גנב את המאמר שלה “אז מה?”, ומייעצת לה רק לכתוב מאמרים אחרים כדי לשפר את מעמדה, כאילו זו דרכו של עולם שהחלשים נפגעים ואם הצדק חשוב להם אז שיתחזקו. התדמית של פורמן לא נפגעה כהוא זה על ידי האוס וקאדי בשל מעשיו, פורמן נותר רופא מכובד בעיניהם, וכמי שנוטה לתייג רופאים מכובדים בצד של האנשים הטובים, הרגשתי שמעשהו של פורמן לא ממש נותן לו להישאר בצד זה. הסדרה אגב, לאו דווקא שפטה את פורמן על פי אמות המידה של קאדי ושל האוס, שכן נראה לי שיוצריה תמיד החשיבו את פורמן כאדם פחות טוב ומוסרי מקמרון למשל. אולם העובדה שקאדי לא שפטה את פורמן על מעשה זה שלו היה בה די כדי לגרום לי לתהות על פשר ההתייחסות המקבלת והמבטלת הזו.

האוס 2.18

קאדי וקמרון בפרק 2.18 בסדרה האוס. צילום מסך

במשך השנים הצטרפו לקאדי דמויות וסדרות רבות בהן התייחסו בסלחנות או בביטול למשחק מלוכלך. סדרות בנות ימינו דוגמת “האישה הטובה”, UnREAL, “דוקטור פוסטר” ועוד, כולן מעמידות במרכזן דמויות שהמשחק המלוכלך שלהן מתקבל בחברת הסובבים אותן כלגיטימי וכמשהו שיש להשלים עמו. נכון שיש והנפגעים מהמעשה מתמרמרים על הפגיעה, ושגם הקהל יכול לתפוס את אותן הדמויות הראשיות כרעות, אך במסגרת הסדרה מעמדן החיובי והמכובד אינו נפגע, גם בעיני אנשים אחרים המודעים למעשיהן, ואותם אנשים מתייחסים בסלחנות או בביטול למעשיהן הרעים, אם לא אפילו משתפים אתם פעולה בסופו של דבר.

אולי בשל כך, מה שארע בפרק ה- 18 של העונה החמישית של הסדרה “המנטליסט”, תפס חשיבות בזיכרוני. באותו הפרק ניגש פטריק ג’יין גיבור הסדרה לקבוצת רקדניות תיאטרון שניגשו לאודישן לתפקיד במחזמר, וסיפר לאחת הנבחנות שהבמאי המלהק שונא כשרוקדים בתנועות ידיים גדולות, “ידי ג’ז” הוא קרא לזה, ושהוא מתכוון לפטר את מי שתרקוד כך באודישן. פטריק ג’יין ביקש מזו שדיבר אתה שתיידע גם את הרקדנית שעולה לאודישן אחריה ותבקש ממנה שגם היא תעביר את המסר הלאה. אולם אחת הרקדניות בשרשרת לא רק שלא הזהירה הבאה בתור שלא לעשות תנועות גדולות, אלא להיפך, הטעתה אותה בכוונה, וגרמה לה להאמין שהבמאי דווקא מעוניין בריקוד המוגזם הזה. ג’יין המנטליסט שצפה באודישנים של הבנות אומר אז על הרקדנית שהטעתה שרק אדם תחמן ותככן היה מחבל באופן כה בוטה בסיכויי ההצלחה של חבר לקבוצה, ושאין לדעת כמה רחוק אדם כזה מסוגל ללכת.

אהבתי מאד את העובדה שהמנטליסט ראה במשחק המלוכלך הזה מבחן לאופיו של האדם, ולא התייחס אליו בהבנה או כתכונה משעשעת אך בלתי מזיקה של אנשים. בעיניו, המעשה של אותה רקדנית מכשילה הפך אותה לחשודה עיקרית ברצח. ואני שמחתי על כך שסוף סוף אני פוגשת דמות טלוויזיונית שבעיניה, אדם לא ממש יכול לשחק מלוכלך, ולהמשיך להיחשב אדם טוב ונורמטיבי. במיוחד כשהדמות השיפוטית הזו היא דמות של אדם שעל פי עיסוקו מוגדר כמומחה באופי האדם.

המנטליסט

המנטליסט. © 2013 Warner Bros. Entertainment Inc

אבל אז חשבתי שגם המנטליסט עצמו לא בדיוק משחק נקי בבואו לפתור תעלומות, ואפשר לראות גם בעצם הטריק שהוא הפעיל על הרקדניות משחק מלוכלך (הבמאי לא באמת חשב לפטר אף אחת למרות שהוא אכן שנא “ידי ג’ז”). מדוע שפטתי את אופיו של פטריק ג’יין פחות בחומרה? ובאותו האופן, מדוע נטיתי לראות בפורמן אדם פחות טוב מהאוס נניח, שגם הוא לא בדיוק בוחל במשחקים מלוכלכים? מדוע כשדמויות מסוימות משחקות מלוכלך כלפי אחרים אני מוחלת להן, ואילו כאשר מדובר בדמויות אחרות אני מרגישה שהדבר מגדיר אותן? במה הדבר תלוי בסוג המשחק או בשאלה מי המשחק?

הסדרה Suits מתארת את קורותיו של משרד עו”ד שחלק מעורכי הדין שבו נאבקים ביניהם על כבוד ומעמד, כשלא פעם נראה שכל האמצעים כשרים במלחמה זו, וכדי להילחם נגד הצד “המלוכלך”, צריך להשתמש בתחבולות – ואי אפשר לנצח ביושר. זכורה לי לפחות פעם אחת שבה לואיס, אחד מעורכי הדין הנוטים פחות לשחק ביושר, אמר למייק, עורך הדין שמייצג בד”כ את הצד היותר מוסרי בסדרה, שהוא לא יכול לטעון לעליונות מוסרית עליו אם גם הוא מלכלך את ידיו באופן הזה. העובדה שלואיס התחיל, לא היוותה שיקול בעיניו, שכן גם ה”רעים” יכולים לטעון שהם רק מגיבים למשהו שלא ראינו. אך העובדה שמייק בחר בדרך לא הכי ישרה כדי להילחם על מקומו, היא בפני עצמה מעוררת את השאלה – מה קורה כשבאמת אין אפשרות לנצח את חוסר היושר ביושר?

בשירה של שולה חן “ישנן בנות” שכתב יורם טהר לב, ישנה שורה האומרת:
“אם לטובות כלום לא נשאר, אז הן עושות ממש אותו דבר, והגברים אומרים אז כך, כל הבנות הן היינו הך”…

האם צודקת התיאוריה של הגברים בשיר? האם היא תופסת גם לגבי המשחק המלוכלך, שאם אנשים טובים מחזירם מלחמה בעזרת משחק מלוכלך, אז בעצם כל האנשים משחקים מלוכלך, וכולם הם היינו הך? או שעדיין יש ביניהם טובים יותר וטובים פחות? האם כשאנחנו רואים דמות טלוויזיונית שמשחקת מלוכלך, אנו מתייגים את התנהגותה כנסלחת או כבלתי נסלחת רק על פי העדפותינו האישיות ורגשותינו כלפי הדמות, או שאפשר גם למצוא קריטריונים אובייקטיביים יותר להכרעה?
לפני שאנסה לענות על השאלות הללו, אני רוצה לעסוק קצת בהגדרת המשחק המלוכלך. משחק מלוכלך הוא כידוע מונח מטפורי המתאר מצב של שימוש בטכניקות לא ישרות או לא הוגנות.

בלשון התורה אפשר לומר שאדם המשחק מלוכלך הוא זה העובר על העיקרון המוסרי שנובע מהמצווה “לפני עיוור לא תיתן מכשול” עיקרון האוסר את הפגיעה בחלש, ואת ניצול חולשתו של אדם או חוסר ידיעתו בתחומים מסוימים על מנת להטעותו. וכך, כל מי שמשתמש בטכניקה של שקרים והטעיות, וגורם לזולתו להאמין במשהו שאינו נכון, משחק משחק מלוכלך, אולם שלא כמו בשירו של יורם טהרלב, כבר על פי ההלכה, הטכניקה הזו אינו פסולה תמיד והרמח”ל למשל אומר בפירושו למצווה, שאם ידוע שכוונת חסר הידע רעה, הרי שמצווה לרמותו. יוצא מכך שיש מקרים בהם אפשר להצדיק משחק מלוכלך, אבל איך יודעים להבדיל בין מקרים כאלה לאחרים? כיצד יודעים לזהות מי הם הטובים יותר ומיהם הטובים פחות אם כולם משחקים מלוכלך? והאם תמיד צריך ללכת ולבדוק מי התחיל?

כמו כל שאלה קשה, התשובה לשאלה הזו היא בעיקר מורכבת, וכמו כל תשובה מורכבת גם אותה אפשר לחלק להרבה מאוד חלקים, אבל אני אסתפק לצורך כתבה זו בקביעת שלושה קריטריונים:

א. מידת הנחיצות – עד כמה המניע מוצדק?

ישנה התאמה בין מידת הנחיצות בשימוש בטכניקה המלוכלכת לבין המוסריות של השימוש בה, ככל שהשימוש פחות מוצדק, כך רמתו המוסרית של המשתמש בה נמוכה יותר, ולהיפך. כשברור כי מניעים אנוכיים שמטרתם השגת רווח וקידום אישי נחשבים מוצדקים פחות ממניע כמו ניסיון למנוע פגיעה בחפים מפשע.

על פי קריטריון זה קל לראות כי בדוגמאות שהזכרנו קודם המניע של פורמן מ”האוס” שחפץ בקידומו האישי, מוצדק הרבה פחות מזה של המנטליסט שביקש לפענח פרשיית רצח.

אך לא תמיד קל לשפוט את הדמויות מבחינה מוסרית על פי קריטריון זה בלבד, כיוון שלא תמיד ברור מה מניע את הדמויות, וגם כשהמניע ידוע, הרי שחשיבותו תלויה בסולם הערכים של המתבונן.

רייצ’ל וקווין, גיבורות הסדרה UnREAL, משחקות מלוכלך כעניין שבשגרה עם המתמודדות המתחרות בתכנית הריאליטי שהן מפיקות, “אהבת נצח”. קווין מודה בפה מלא שהיא עושה זאת כי היא חושבת שכך מייצרים טלוויזיה טובה. קווין אכן עובדת טובה למערכת שאותה היא משרתת, אך האם ‘עבודה’ היא ערך שמצדיק פגיעה בזולת? ואם נראה בעבודה שלה רק יצירת מוצר שאמור לספק בידור ושעשוע, האם בידור ושעשוע מצדיקים פגיעה בבני אדם? רייצ’ל של העונה הראשונה חשבה שלא – שהדרך להפיק את התכנית שלהן היא מלוכלכת וחסרת צידוק – ואת חלקה בהפקה היא הצדיקה אז בכך שלא הייתה לה ברירה, היא אולצה לבצע את העבודה, כיוון שהיא הייתה חייבת כספים להפקה. רייצ’ל של תחילת העונה השנייה לעומת זאת מאמינה שהעונה יש לתכנית מטרה ראויה שמצדיקה את הפגיעות שבדרך, שכן לראשונה בהיסטוריה הטלוויזיונית “אהבת נצח” מעמידה במרכזה רווק שצבע עורו שחור, וזו בעיניה פעולה אנטי גזענית חשובה מאוד, עד כדי תיקון עולם.

UNREAL עונה 2

קווין, הרווק ורייצ’ל. קרדיט: Bettina Strauss, באדיבות yes

למרות שלכאורה תיקון עולם נשמע כמו מניע ראוי ביותר, הוא בעייתי משתי סיבות, האחת, הקושי להכריע האם מה שחשוב זה התיקון, או ההילה שזה מקרין על המתקן, שכן באותה מידה בה רייצ’ל רוצה לתקן את העולם היא גם רוצה את האישרור לאגו שלה שהיא “אדם טוב”, אדם ליברלי ונעלה ושלעבודה שלה יש משמעות. והסיבה השנייה היא שתיקון עולם בדרך כלל מתבסס על העתיד, ואין לנו אפשרות לקבוע בהווה עד כמה תיאור אותו עתיד אידילי הוא מדויק. האם דעות קדומות אכן ינופצו בשל העובדה שצבע עורו של הרווק במרכזה של “אהבת נצח” הוא שחור? רייצ’ל לא באמת יכולה לדעת לפני שזה קורה.

גם צ’אק, אחיו של ג’ימי, גיבור “סמוך על סול” לא באמת יכול לדעת האם הוא צודק או טועה בהערכתו שאדם כמו אחיו, שזכה לכינוי “ג’ימי המחליק” על עברו ב”עקיצת” זרים חסרי מודעות, יהווה סכנה לעולם אם יורשה לו לעסוק בעריכת דין. צ’אק עצר את קידומו של ג’ימי כעורך דין בלא ידיעתו של האחרון במשך שנים כיוון שלא האמין שג’ימי מסוגל להשתנות לטובה. והוא נשאר איתן בדעתו זו, למרות מודעותו לניסיונותיו של ג’ימי לפתוח דף חדש. יש לצ’אק אמנם סיבות טובות לפקפק בג’ימי בשל עברם המשותף, אך העובדה שהוא בוחר לראות רק את העבר השלילי של ג’ימי ומתעלם מהשנים שבהן ג’ימי טיפל בו במסירות לאחר שחלה והחליט לשנות את דרכיו, מעוררת בצופים את התחושה שהוא היה צריך לתת לו צ’אנס, או לפחות להיות ישר אתו.

יש מקרים שבהם הייתי אומרת שהמניעים של צ’אק להתנהגותו כלפי ג’ימי מוצדקים, כמו בפרק האחרון בעונה השנייה, בשעה שניסה למצוא הוכחות לכך שג’ימי רימה אותו, ועשה זאת בדרכים ישרות שאפילו עלו לו בבריאות לפני שהוא פנה לשחק מלוכלך, אולם בעיניי הנימוק שלו להכשלת אחיו לאורך השנים לוקה בחסר מבחינת נחיצותו, גם אם אני נותנת לו ליהנות מן הספק שרק טובת העולם עמדה אז לנגד עיניו ולא היו לו גם מניעים נסתרים אחרים.

דמות אחרת שקשה לי לתת לה ליהנות מן הספק היא אניטה גיבס, מגיבורות העונה החמישית של Suits. כשהיא ניהלה את התביעה כנגד מייק על עיסוק בעריכת דין ללא רישיון היה אפשר להבין מדבריה שתביעתה מייצגת איזה צדק עולמי, אבל לי כצופה היה נראה שהיא משקרת, אם לא לאחרים אז לעצמה, ושהסיבה שהיא מרשה לעצמה לכופף את החוקים נובעת מרצונה לעשות שם לעצמה ולא מהרצון להעניש את הפושעים, במיוחד מכיוון שהיו לה מספיק ראיות כדי להשיג ביושר את ההרשעה כנגד מייק די מההתחלה, אך היא הייתה מוכנה לתת לו לצאת ללא כל עונש, אם בתמורה היא תוכל לתבוע את מעסיקיו, שחטאם לא היה גדול משלו, אך שמם כן.

ב. מידתיות – אופי המשחק המלוכלך

גם כאשר המניע למשחק המלוכלך מוצדק, זה אינו אומר שהכול מותר, כיוון שיש והפגיעה הנוצרת כתוצאה ממשחק מלוכלך היא גדולה הרבה יותר מהצידוק לה. על פי הקריטריון הזה ערכו המוסרי של האדם נקבע כפונקציה של נקודות החולשה אותן הוא בוחר לנצל ושל מידת האכפתיות שלו מהנזק הנגרם.
ניצול נקודות חולשה דוגמת תאוות בצע בעייתית הרבה פחות מניצול חולשות דוגמת סניליות של זקנים, תמימות של ילדים, או עיוורון. גם ניצול ההתמכרות של אדם בשעה שידוע למנצל שאותו אדם מנסה להיגמל יש בו אכזריות, אותה אכזריות שיש גם בניצול תכונותיו הטובות של האדם, ופנייה לרצונו לעזור ולדאגתו לזולת.

הזכרתי כבר כי לצ’אק מ”סמוך על סול” הייתה הצדקה מלאה לשחק משחק מלוכלך עם ג’ימי בפרק האחרון של העונה השנייה. ובכל זאת יורדות לו נקודות זכות בשל אופי המשחק המלוכלך שהוא שיחק שם. כאשר הוא גרם לג’ימי להאמין שהוא מוותר על הקריירה שלו, ומסתגר בביתו לעד בשל איבוד האמון ביכולותיו, ועורר בג’ימי אשמה כדי לגרום לו להודות במעשיו (ולהקליט אותו מודה באשמה ללא ידיעתו), הוא ניצל דווקא את התכונות הטובות של ג’ימי – את דאגתו לאחיו, ואת רצונו לרצות. וכמי שמודע גם לתכונות הטובות של ג’ימי, התעלמותו מהן כשנוח לו נראית לא הוגנת. צריך לציין כמובן, כי למרות שהשימוש שהוא עושה בתכונותיו הטובות של ג’ימי נגדו שגוי, עדיין לא ידוע מה בכוונתו לעשות עם ההוכחה שברשותו, ולכן גם מידת הנזק שתיגרם לאחיו, והיחס בין הנזק שהוא גורם, לזה שנגרם לו בפועל עדיין לא ידועים ובשל כך צ’אק עדיין נהנה מהספק בעניין המידתיות.

BETTER CALL SAUL

צ’אק ומייק על רקע התפאורה שצ’אק השקיע בבנייתה כדי לשכנע את ג’ימי באמיתות כוונותיו. קרדיט AMC

ומצ’אק, שאופי המשחק המלוכלך שלו הוריד לו נקודות זכות אפילו כאשר המניע שלו מוצדק, נעבור לרייצ’ל ולקווין, גיבורות UnREAL שהמניעים שלהן מפוקפקים מלכתחילה, ולכן בשימוש לא מידתי שלהן במשחק המלוכלך הן רק מוסיפות חטא על פשע.

רייצ’ל וקווין נמצאות בעמדת כוח ביחס למתמודדות בתכניתן “אהבת נצח”, שכן באפשרותן תמיד לשלוט באופן שבו המתמודדות תוצגנה לציבור. אולם, הן גם יוצרות לעצמן יתרונות לא הוגנים כאשר למשל הן מבררות עם הפסיכולוגית של התכנית את נקודות החולשה של הבנות כדי ללחוץ על הנקודות הללו, ולהציג אותן בקלקלתן. גם אם מאמינים לרייצ’ל שהיא רק רוצה לתקן את העולם בעונה השנייה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאופי שבו היא משחקת מלוכלך הוא אכזרי מדי, וקל וחומר שהדברים נכונים כפליים עבור קווין, הן במידת האכזריות שהיא מסוגלת לה, והן בחוסר הצידוק למעשיה.

מעניין אגב להשוות את התנהגותן לזו של ג’ימי המחליק מ”סמוך על סול”, דווקא בגלל שאפשר לראות בתמרוניהם של כל הנוגעים בדבר, תמרונים שנעשים לשם השעשוע. אולם בעוד שהשעשוע שבשמו רייצ’ל וקווין פועלות נחשב חוקי ולגיטימי, השעשוע שבשמו ג’ימי המחליק פעל נחשב עבירה על החוק. יחד עם זאת, ג’ימי שבורא מציאות שבה הוא גורם לעובר אורח תמים, להאמין שהוא יכול לצאת ברווח מגניבה כלשהי, כשהוא לא יודע שהוא בעצם מפסיד ועושה מיקח טעות, תמיד נראה לי אכזרי פחות מהן, לא רק מפני שהוא מנצל בעיקר את תאוות הבצע של קורבנותיו, והן מנצלות כל מיני בעיות אישיות שאין להן בעצם זכות לדעת, אלא בעיקר מפני שהוא (וגם אנחנו כצופים למען האמת) לא שם כדי לצפות ברגעי ההשפלה של הקורבנות שלו (כשהם מבינים שסידרו אותם) ולהתענג עליהם. קווין מסוגלת לראות את המתמודדות שלה מתפרקות לחתיכות, ולצהול מעונג ולהכריז שזו טלוויזיה טובה. לקווין גם לא אכפת כלל כמה גדול יהיה השבר בחייהן של המתמודדות בעקבות התכנית, בעוד שמכל מה שראיתי ב”סמוך על סול” לג’ימי תמיד נדמה, שהפגיעות שהוא פוגע באחרים הן מינוריות, כיוון שיש לנפגעים הרבה יותר. הוא לא תמיד צודק, אבל ממה שהראו, כאשר מתברר לו שהוא טועה, הוא מסוגל להרגיש אשמה, בעוד שקווין לא מסוגלת להרגיש שמי שנפגע ממנה הוא יותר מכלי משחק.

ג. המסגרת הקבוצתית

ברור כי מידת היושר והנאמנות שאנשים חייבים לאנשים בקבוצות שונות משתנה בהתאם לטיב הקבוצה, וכי הנאמנות והיושר המצופה למשל מבני משפחה או מחברים שונה מזו המצופה ממכרים אקראיים. עם זאת ברור גם כי יש מרחק בין חוסר מחויבות לנאמנות, לבין חוסר יושר מכוון.

רמתו המוסרית של זה הנוהג חוסר יושר מכוון נמדדת לא רק על פי הנחיצות והמידתיות של פעולותיו אליהן התייחסנו כבר, אלא גם על פי המסגרת הקבוצתית בה הוא פועל, ובה הוא נשפט בעיקר על פי שני הסעיפים הבאים:

1. האופן שבו האדם מנייד אנשים לקבוצות המותרות ביחס מלוכלך – ככל שהאדם מנייד לקבוצה זו אנשים רבים יותר, וככל שהדבר תלוי יותר במצבם המוחלש ובתכונות שאינן תלויות בהם ופחות במעשיהם כך האדם מוסרי פחות (כאן ראוי לציין, כי למרות שבכללי זה אינו מוסרי לקטלג לקבוצות באופן גזעני, הרי שלא כל מי שגזען משחק מלוכלך, ולא כל מי שמשחק מלוכלך הוא גזען).
2. המעמד של האדם בקבוצתו – אדם שהוא בעמדת הנהגה בקבוצתו, אחריותו המוסרית גדולה יותר, שכן, כאשר טיפוס נגרר רואה מישהו שהוא מפרש כבעל סמכות מתנהג רע, הוא מבין מכך שההתנהגות הזו לגיטימית, ובעצם אותם אנשים נגררים או מושפעים הופכים להיות ה”עיוורים” ביחס למנהיגים המכשילים אותם. לכן כאשר מנהיגים מתנהגים רע, הם גרועים מאלה המושפעים מהם שמתנהגים באופן זהה.

פורמן אומר לקמרון בסוף אותו הפרק, שהיא לא חברה שלו ואין לו על מה להתנצל, ובכך מעיד בכך על עצמו שבעיניו הקבוצה היחידה שלה חייבים נאמנות היא קבוצת החברים, ומכיוון שהיא לא חברה הוא לא עשה שום דבר רע. דבריו של פורמן הופכים אותו למסוכן בעיניי הן בגלל שהוא חושב שמחויבות להגינות קיימת רק בתוך קבוצת החברים. והן מכיוון שהוא הוציא את קמרון ממעגל חבריו, באופן חד צדדי, רק בגלל שהוא זיהה שם הזדמנות לרווח מצדו.

קווין מ-UnREAL, גם היא כמו פורמן חושבת שקבוצת החברים היא קבוצה שמחייבת נאמנות יתר: בפרק הרביעי בעונה השנייה כאשר רייצ’ל באה לנחם אותה על מות אביה, היא מסרבת לקבל את תנחומיה באמירה שכיוון שהיא חתרה תחתיה וביקשה מגארי, ממנהלי הרשת, לקבל את תפקידה, היא לא יכולה לראות בה חברה יותר. אולם קווין מסוכנת מפורמן, כיוון שהנאמנות שהיא דורשת מקבוצת חבריה, היא חד צדדית. מבחינתה לה מותר לפגוע באחרים, ולשחק נגדם מלוכלך כפי שעשתה כשסחטה את רייצ’ל להישאר בתכנית בעונה הקודמת. אבל כאשר קווין נפגעת מאחרים היא מוציאה אותם מרשימת החברים הרשמית שלה. יוצא מזה שקווין מוכנה לנייד את כל חבריה לקבוצות המותרות ביחס מלוכלך.

UNREAL עונה 2

קווין. קרדיט: Bettina Strauss, באדיבות yes

תכניות ריאליטי דוגמת “הישרדות” מאפשרות מרחב סביבתי שבו מותר גם לשחק באופן בלתי ספורטיבי, והדברים ידועים מראש. ביני לביני אני עדיין מתלבטת האם אפשר לשפוט אנשים על התנהלותם בתוך משחק שמתיר התנהגות מסוימת באותה חומרה שבה היינו שופטים התנהגות דומה מחוץ למשחק. כשמצד אחד אני רוצה להאמין שהמשתתפים מודעים לכך שהם בתוך משחק, ושמבחינתם, הקבוצה היחידה של אנשים שמותרת ביחס מלוכלך היא זו של חבריהם למשחק בלבד, ומצד שני קשה לי שלא לתהות כשאני רואה אנשים שהשקרים ומעשי הרמייה יוצאים להם כל כך בקלות, עד כמה הטכניקה המלוכלכת שלהם במשחק רחוקה באמת משגרת חייהם היומיומית.

אולם גם אם קשה לדעת כיצד משתתפי תכניות ריאליטי מתנהגים במציאות מה שבולט מאד מצפייה בתכניות כאלה זו השפעת הקבוצה על היחיד. איך אנשים מסוימים בסביבה חיובית הופכים לאנשים נעימים יותר, ואיך סביבה שבה הכול “מותר” מוציאה מהם תכונות הרבה פחות נעימות.

מבחינת השפעת הסביבה, מעניין להשוות בין השפעתה של קווין מהסדרה UnREAL לבין זו של האוס. שלשניהם תפיסה לא רומנטית של העולם, והם רואים אותו כמקום שבו כולם דואגים רק לעצמם וכולם משקרים. שניהם גם בעלי השפעה על הכפופים להם, ויהיו שיגידו ששניהם יוצרים סביבת עבודה שבה מכופפים את החוקים. אולם שניהם נבדלים מאוד באופי המשחק המלוכלך שלהם, ובמניעים לו. לכן אנשים יכולים ללכת בעקבות הנהגתו של האוס, ולהישאר אנשים טובים ומוסריים, ואילו תחת הנהגתה של קווין אנשים רק הופכים למוסריים פחות ופחות, כשלפעמים טשטוש הערכים שהיא מובילה מביא לחציית גבולות שקווין עצמה לא הייתה חוצה, כמו במקרה של מפיקת המשנה בעונה הקודמת שחיבלה בקבלת התרופות של אחת המתמודדות והביאה להתאבדותה.

ההבדל בין מנהיג ונגרר הוא גם ההבדל העיקרי בין האחים צ’אק וג’ימי ב”סמוך על סול” בעיניי. תחילת הסדרה ממקמת אותם מבחינתנו הצופים באותה הקבוצה, שניהם עורכי דין בני משפחה אחת, אבל אז ג’ימי מגלה שצ’אק אינו בדיוק בקבוצה שלו, והם מבלים את העונה השנייה בקבוצות יריבות, כאשר שניהם מרשים לעצמם לשחק מלוכלך איש עם אחיו. אם היינו רוצים לגלות מי מהם אדם טוב יותר על פי משחקם המלוכלך, ייתכן שהיינו צריכים להתחקות הרבה יותר אחורה ביחסים בין שני האחים כדי לדעת עד כמה בדיוק שניהם פגעו האחד בשני. העניין הוא שכאשר צופים בצ’אק ובג’ימי הבוגרים, ורואים את אופיו המבקש לרצות של ג’ימי, ואת יכולת העמידה על שלו של צ’אק, קשה שלא לקבל את התחושה שאם במקום לשמש בתפקיד המכשיל של התקדמותו של ג’ימי, צ’אק היה בוחר להיות לג’ימי מורה דרך אמיתי הדברים היו נראים אחרת, שכן זה בהחלט נראה שג’ימי היה שמח ללכת בעקבות אחיו אל הצד ה”מואר” לו צ’אק היה רוצה להראות לו את הדרך.

סמוך על סול, עונה 1

ג’ימי וצ’אק בימים טובים יותר. קרדיט: באדיבות yes

לסיכום,

אם בחלקה הראשון של הכתבה שמחתי על כך שכמוני אף המנטליסט רואה במשחק מלוכלך אינדיקציה לרוע לב, גיליתי במהלך הכתיבה שזה לא כל כך פשוט להגדיר כללים המציגים את האינדיקציה הזו, ושתמיד כדאי לבדוק כל מקרה לגופו. אולם, דווקא הקושי בהגדרת האינדיקציה הבהיר לי עד כמה לא כולם הם היינו הך, וזה דווקא משמח כשחושבים על זה. אנשים טובים לא הופכים לרעים כשהם משתמשים בטכניקות מלוכלכות כל עוד הם מקפידים על כללי המשחק שציינו ונוהגים כך רק מסיבות טובות ובאופן מידתי ביחס למסגרת הקבוצתית בה הם נמצאים. הטענות שזו דרכו של עולם ושכולם משחקים מלוכלך בסופו של דבר, הן עצמן בעיניי סוג של מכשול בפני עיוור, שצריך לנטרל את הלגיטימיות שלו, ולדעת לראות את הרוע באלה שיודעים להנהיג ויכולים אחרת, אך בוחרים בדרך של משחק מלוכלך, וניצול חולשה ותמימות של הזולת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.