האסופית – הלך הפלא נשארה הילדה 4


האם העיבוד של נטפליקס לספר הילדים הידוע "האסופית" עושה צדק עם המקור הספרותי האהוב? והאם הקסם של אן שרלי ואבונלי עדיין עובד גם בגרסה החדשה? רמונה צפתה בשלושה פרקים כדי לגלות שסללו כביש על גן העדן והקימו עליו מגרש חניה אפל ובוגר

גדלתי על "האסופית". בהיותי ילדה קיבלתי את הספר הראשון בסדרה אודותיה מאת לוסי מוד מונטגומורי לאחד מימי ההולדת שלי ונכבשתי. את הספרים הבאים בסדרה השאלתי מהספריה שוב ושוב, פוסעת עם אן שוב מחדש עם אן בשבילי אבונלי, בשפת אגם המים המזהירים, מלקטת גלמושים.

אן עם הצמות נטפליקס
"אן עם הצמות", נטפליקס

גדלתי. אך לספרי הילדות שלי יש עדיין מקום חם בליבי, ולעיתים אני חוזרת לחלקם. עיבוד טלוויזיוני לספר ילדות אהוב תמיד יעורר את סקרנותי, סוג של משיכה ורתיעה, רצון לחוות שוב את החוויה בצורה חדשה, וחשש שבדרך יאבד הקסם הנושן. אותן התחושות ממש התעוררו כששמעתי על "אן עם הצמות" (במקור: Anne with an E, תרגום עברי תמוה וחסר כל הקשר לשם), העיבוד הטלוויזיוני של נטפליקס ל"אסופית" (במקור: Anne of Green Gables), אולי אף ביתר שאת משום שהסדרה זכתה לתגובות מעורבות. החשש העיקרי שלי מעיבודים מודרניים ליצירות קלסיות אהובות, נובע מהנטייה המצערת של דורנו להעניק להם נופך "בוגר יותר, אפל יותר". משום מה, בגרות ואפלה נחשבות לאיכותיות יותר בימים בוגרים ואפלים אלו, גם כשמדובר בספרי ילדים. החשש השני, שאינו תלוי זמן, נובע מהנטייה המצערת של המעבדים "לשפר" את המקור ולהוסיף לו כל מיני תוספות ושיפצורים שמעולם לא היו מקבלים ממני אישור תמ"א 38. לעתים עזה כל כך התשוקה לתיקון של מה שלא היה מקולקל מלכתחילה, עד שאי אפשר להבחין בכלל בצורה המקורית הכורעת אי שם תחת נטל התיקונים והתוספות, מה שתמיד גורם לי לתהות, אם המקור היה כל כך בעייתי וטעון שיפור, מדוע פשוט לא לכתוב במקומו סיפור מקורי חדש שיענה על כל צרכי המתקן והמשפר? לצערי הרב, שני החששות האלו, הן הבגרות והאפלה והן חדוות השיפוצים העולה על גדותיה, התאמתו.

 

עולם ספרות הילדים מלא ביתומים ויתומות. מתום סוייר עד בילבי, מאוליבר טוויסט ועד מוטל בן פייסי החזן. היתמות היא גם פחד וגם סוג של פנטזיה, בה הילד יכול לתפקד כמבוגר ועצמאי. היא מאפשרת לילד לחוות הרפתקאות שלעולם לא היו מתממשות עם נוכחות של הורים מתפקדים שהיו מצווים עליו לגמור את שיעורי הבית ולא לצאת מהבית בלי סוודר (יש ילדים לא יתומים בספרות הילדים שעדיין מימשו את הפנטזיה, כמו הילדים בספרי אניד בלייטון למשל, שהוריהם היו נעלמים מסיבות שונות ומשונות בכל חופשותיהם מפנימיותיהם בתדירות כזו שתהיתי לעתים אם בכלל יזהו אלו את אלו אם יפגשו באקראי ברחוב). אם הפנטזיה הראשונה עוסקת בעצמאות, השנייה בתחושת שייכות. היתום הוא מעין ברווז מכוער, איש לא חפץ בו ולא מודע לסגולותיו, אבל הוא מוצא לעצמו בית שבו תכונותיו הברבוריות באות לידי ביטוי. הארי פוטר, כנראה היתום הספרותי הידוע ביותר בזמננו, משלב את שתי הפנטזיות האלו. הוא גם עצמאי לחלוטין וגם ברווז מכוער שהגיע למקום בו הוא יכול להיות ברבור, אם בבית דודיו הוא הילד הדחוי, בהוגוורטס, ובכלל בעולם הקוסמים, הוא הנבחר.

הבחירה היא גם נושא מרכזי בסיפורה של אן שרלי, יתומה לא פחות קאנונית מהארי פוטר. אן, מרגע שהתייתמה, היא ילדה לא רצויה. היא נודדת בין בית כזה או אחר, עד שמגיעה לחווה הירוקה באי הנסיך אדוארד, לאחים בגיל העמידה מתיו ומרילה קת'ברט. אך גם מתיו ומרילה לא בחרו בה, הם רצו ילד, בן, שיעזור למתיו בעבודת החווה. לשם כך הם ביקשו מגברת ספנסר שתבחר עבורם ילד מבית היתומים, וזו הביאה להם בטעות ילדה ג'ינג'ית עם נפש סוערת ודמיון מפותח. אבל נפשם של שני הרווקים המבוגרים נקשרת בילדה המשונה, והם מעניקים לה את הבית ותחושת השייכות שהיא כה כמהה אליהם בעוד שהיא מעניקה להם משמעות חדשה לחייהם. זהו סיפור של גאולה, לשני הצדדים, ולכן לא פלא שהספר אהוב כל כך על דורות של ילדים (בעיקר ילדות), בעיקר מפני שהגיבורה שלו כל כך מעוררת הזדהות.

אולם העיבוד הטלוויזיוני החדש, בניגוד לקודמו מהאייטיז (בכיכובה של מייגן פולואוז), ולהמשכים הטלווזיוניים שלו שמבוססים על ספרים נוספים בסדרה של הסופרת ("הדרך לאבונלי"), או סדרת האנימה היפנית, לא מסתפק בסיפור המקורי של גאולה, שייכות והזדהות, הוא רוצה עוד. אם כילדה רפרפתי על קורותיה של אן טרם הגיעה לאבונלי, אז העיבוד הנוכחי מדגיש את עברה הקשה, מעצים אותו, תוך כדי שהוא מכניס לסיפור עלילות שמעולם לא היו מנת חלקה של אן. אן הספרותית הייתה ילדה בודדה, ילדה לא אהובה. היא גם הייתה ילדה עובדת, כמו ילדים אחרים במצבה העגום באותה התקופה, אבל הקושי הגדול שלה היה הבדידות, והיא התמודדה איתה בצורה נוגעת ללב, כשבראה לעצמה חברות דמיוניות, איתן הייתה משוחחת ומהן הייתה מקבלת תמיכה. לעומת זאת, הבעיה הגדולה של אן הטלוויזיונית היא אלימות. היא גדלה בבית שבו מתייחסים אליה כאל שפחה נרצעת, ובעלה השיכור של גברת המונד מכה אותה באופן קבוע, עד שהוא מתמוטט עליה ומת לאחר שהוא מצליף בה בחגורה. 

בבית היתומים, אפיזודה שגם לה אין קשר לספר, היא קרבן להתעללות של שאר הילדות. בדידות? למי יש זמן להתייסר מבדידות במציאות כה מסויטת?

מה הפלא, שבניגוד לאן הספרותית, ששמה מאחוריה את העבר והיא משוקעת לחלוטין בחייה החדשים, אן הטלוויזיונית נושאת את עברה הכבד על גווה הצנום ולפחות כמה פעמים בפרק מראים לנו כיצד הוא גורם לה לסיוטים ומשפיע על  פעולותיה, אבל אפילו הסיוטים החוזרים והנשנים של אן לא מסבירים את כל פעולותיה ומנהגה, שלא פעם הוא תמוה, שרירותי, או סתם לא נעים לצפייה. כשאן הספרותית התנצלה במליציות, זעמה או עלצה, הזדהיתי איתה או שועשעתי ממנה, כי היא ילדה, וילדים, בניגוד למבוגרים, אינם מביכים, גם כשהם נושאים בפאתוס נאום מליצי. אן הטלוויזיונית, לעומת זאת, המלאה כרימון זעקות ולחישות, היא מקור בלתי נדלה עבורי של תחושות מבוכה. כפי שמתי נתקף רטט לא נעים למראה הזחלים הלבנים בגינת הירק שלו, כך אני חשתי לא פעם כשצפיתי באן הטלוויזיונית באחד ממפגני התכלית המרובים שלה.

לא רק בכך נבדלות הילדות. שתיהן רומנטיות, אוהבות לקרוא סיפורים ולספר אותם לאחרים, אבל אן הטלוויזיונית משכילה הרבה יותר. היא מרבה למשל לצטט את "ג'יין אייר", ספרה הידוע של שרלוט ברונטה על יתומה מפורסמת אחרת, בהחלט מפתיע עבור ילדה בת 11 שגדלה בבית עני מרוד ועבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה, כשלא קיבלה מכות רצח כמובן. אן הטלוויזיונית משכילה גם בתחומים אחרים, תחום יחסי המין למשל. בפרק 3 (שעד אליו הגעתי בסדרה הנוכחית), היא מספרת לכל הבנות שפריסי אנדרוז והמורה פיליפס מקיימים יחסים אינטימיים ושפריסי "מלטפת לפיליפס את עכבר המחמד", בהשתמשה בדימויי מחיי המין האלימים והסוערים של הזוג המונד. יותר מכך שהפריע לי שאונסים ילדה בת 11 להיות שותפה לחיי המין של המבוגרים, מה שכמובן אין לו שום זכר בספר המקורי, הפריע לי שאן מפיצה דיבה על אנשים והופכת אותם ללעג ולקלס, גם אם היא לא עושה זאת מזדון אלא מצורך להתבלט ולשאת חן. אן שרלי מעולם לא הייתה עושה זאת, לא האן שחשבה שזה לא יאה אפילו לכתוב על הקיר שם של נערה בסמוך לשמו של נער כדי לרמוז על קשר ביניהם, כפי שהיה נהוג בקרב בני הכיתה.

כשהוריהן של הילדות האחרות שומעים את הרכילות, ובעיקר גברת אנדרוז, אמה של פריסי, שבסדרה מצטיירת כדמות משמעותית מאוד בקהילה, הם מורים לילדיהן להתרחק מהיתומה הבעייתית. גברת אנדרוז מחרימה גם את מרילה, אותה הזמינה קודם לכן לפגישות הנשים הפרוגרסיביות (שוב, אין קשר למקור וכו'), וזאת אומרת לה שאומנם אן הייתה לא בסדר, אבל בהורות פרוגרסיבית חשובה גם החמלה. מרילה צודקת כמובן, אך באופן מוזר, מעשיה של אן עצמה, בעיני היוצרים, הם לא משהו שאן אף פעם אחראית להם. האשמים הם הזוג המונד, או החברה כולה אשמה בכך שדבריה של אן גרמו לפריסי לבכות בלילות ולהסתגר בביתה, לא אן עצמה. אן היא קרבן, והמעשה שלה לא חשוב בכלל, רק תגובתה הקשה של החברה אליה. קשה לי להאמין שמרילה, או המחברת עצמה, היו מסכינות עם גישה חינוכית שכזו, שבה האדם נטול כל אחריות אישית למעשיו, מכיוון שהוא תמיד קרבן אומלל.

לא רק הפצת הדיבה היא דבר שאן שרלי מעולם לא הייתה עושה. יש רשימה שלמה! אן לעולם לא הייתה צועקת על ג'רי, נער החווה הצרפתי, ללא שום סיבה, מתנשאת מעליו ומתייחסת אליו בבוז ובטינה למרות שתמיד היה נחמד וחביב אליה. אן לעולם לא הייתה משוטטת לבדה בעולם כשיש לה לאן ללכת (בסיפור על החזרה לבית היתומים, מה שכמובן לא אירע בסיפור המקורי, מה גם שמרילה לעולם לעולם לא הייתה שולחת ילדה בת 11 למסע ארוך לגמרי לבדה, לא חשוב עד כמה הייתה כועסת), אן לעולם לא הייתה מקבצת נדבות, אן לעולם לא הייתה מקשיחה את ליבה כלפי מתיו, מאלצת אותו להתחנן ממש ולהתרפס בפניה כדי כשתחזור עימו הביתה, אן לעולם לא הייתה משחקת משחקים של כבוד עם מתיו ומרילה, התנהגות שהייתה הגיונית אצל ילדה מודרנית שגדלה בתחושה שמגיע לה, שיש לה זכויות, לא אצל ילדה אסופית מלפני מאה שנה שרק כמהה לאהבה ולבית. אן, שכה השתוקקה לכך שמתיו ומרילה יאמצו אותה, מעולם לא הייתה מעמידה אותם בניסיונות או מציבה להם תנאים. אן, עם כל מוזרויותיה, הייתה ילדה טובה, חמה, חברותית, מלאת רגש וחיבה, שהתחבבה בזכות תכונותיה אלו על הקוראים וגם על סביבותיה. וזה עוד אחד השינויים המהותיים בין הגרסאות.

אן, הבלתי אהובה בעבר, מוצאת בית לא רק בחווה הירוקה ובליבם של מתיו ומרילה אלא גם באבונלי כולה. אן מוצאת לעצמה מיד חברת נפש יקרה בדמותה של דיאנה ברי, והן מבלות שעות ביחד בשיחות ומשחקים, מבלי שהוריה של דיאנה יערימו על ידידותן שום קשיים (עד לתאונת השיכר, שמתרחשת במועד מאוחר יותר). גם בבית הספר אן מתחברת כבר ביומה הראשון ללימודים עם כל הנערות ומתחבבת עליהן, להוציא ג'וזי פיי המעצבנת מטבעה כשאר בני הפיי לדורותיהם, והקהילה כולה מסבירה לה פנים. לעומת זאת, בעיבוד הטלוויזיוני, בסצנה שבה אן הולכת לפיקניק הקהילתי, אנו רואים כיצד אן מתקבלת בבוז ובעויינות על ידי המבוגרים והילדים כאחד. אם המבוגרים עושים זאת כשהם מתעלמים ממנה ומרחיקים את ילדיהם ממנה, הילדות הקטנות והבנים מכנים אותה בגלוי כלבה שוטה, או משהו בדומה לכך, שרים לה שירי לעג ומבזים אותה, ואף מבוגר לא מתערב, עד שהיא בורחת משם בדמעות. בספר אן הייתה מאושרת בפיקניק! כולם היו נחמדים אליה, היא קיבלה אפילו גלידה! אבל בעולם האפל יותר והבוגר יותר של האסופית מודל 2017 לא תקבלו גלידה, גם לא את אהבת האדם וההומור שבספר המקורי, מה שכן תקבלו זו מנה גדושה של צער ויסורים, עולם שבו ילד לא יכול להלך בו דקה לבדו מבלי שיקפוץ עליו פדופיל מסוכן (עוד סצינה מיותרת בעליל, מהמסע המיותר של אן חזרה לבית היתומים).

 

אבונלי הספרותית היא מקום קסום ודמותה של אן היא כמו פיה המאירה במטה את האי ואנשיו. אן מאמינה שאבונלי היא המקום הנפלא ביותר בעולם, ולפיכך גם אנחנו. כשאן רואה שביל פשוט, היא למעשה רואה את "גן העדן הצחור", מאגר מים טריוואלי הוא "אגם המים המנצנצים". יש לאן את היכולת לראות את היופי והקסם שבעולם, והיכולת הזו כובשת. זה חלק גדול מסוד הקסם של הספר, שמתרחש במציאות יומיומית של אנשים רגילים ופשוטים, אנשי אדמה שמרניים, נוקשים בדעותיהם אך רכים במעשיהם. קהילה שתנזוף בך אם תסטה מהתלם, שתצפה ממך להיות אחראי וחבר מועיל בקרבה, אך גם תאהב אותך ותקבל אותך כפי שאתה, מפני שהינך אנדרוז, פיי או סלואון, אך גם אם הינך שרלי ללא שורשים עמוקים באי הקטן. אן הטלוויזיונית אינה מגיעה למקום כזה, אבונלי היא רק עוד חוליה בשרשרת תלאותיה, עוד מאבק עם החברה האכזרית. גרוע מכך, אן הטלוויזיונית עצמה אינה ילדה רבת קסם ומושכת לב, היא ילדה מרגיזה, מלאכותית ומעושה, אגוצנטרית וחסרת אמפתיה לזולתה, ילדה שאינה מתנהגת בצורה הגיונית שמתאימה לגילה או לתקופה בה היא חיה. לא לילדה הזו פיללתי. גברת ספנסר, קחי אותה בבקשה ממני, איני חפצה בה.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 מחשבות על “האסופית – הלך הפלא נשארה הילדה

    • רמונה

      יו! גברת לינד! לעונג לי להיות לעזר לגברת לינד! ואגב, מסתבר שתסריטאית הסדרה היא קנדית, אבל כידוע לך, נטפליקס היא חברה ינקית, ועל הינקים אי אפשר לסמוך, ואין לדעת כיצד השנים במחיצת ינקים פרועים ומשובשי דרך ארץ השחיתו את התסריטאית הקנדית.

  • גלי גולן

    ביקורת מצויינת שניסחה במילים את מה שאני הרגשתי כשצפיתי בסדרה החדשה: אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את ספרי "האסופית", בייחוד בגלל הדמות הכה נוגעת ללב של אן. בסדרה הפכו אותה למישהי שונה לחלוטין, ואת האנשים שסביבה לשונים (בכדי להצדיק ולחזק את מה שעשו לדמות של אן), וזה לא מצא חן בעיניי אפילו קצת. לא מדובר כאן בייצוג "יותר מציאותי" – אלא בשינוי מהותי של הדמויות, אופיין, והמסר של הסיפור. בהחלט יש לזה מקום בעולם… אבל זה לא אותו מקום שאן שירלי המקסימה כבשה בליבי לפני כל כך הרבה שנים.

    • רמונה

      תודה רבה גלי! זה מחמם את הלב לדעת שאני לא היחידה שהעיבוד החדש מציק לה. קראתי שוב את הספר בעקבות הסדרה, כדי להיווכח אם הזיכרון מתעתע בי והאן "שלי" היא פרי דמיוני, אבל לא. הספר עדיין מקסים, אן עדיין מקסימה, זה לא אני, זה הם, חסרי שאר רוח שכמותם (-;