במטוס סילון לארה"ב…


סיכום שנת 2017 הטלוויזיונית של אפרת דסקל

מבחינה טלוויזיונית, זו הייתה השנה שבה התחלתי לראות סדרות אבל מעולם לא סיימתי אותן או לחילופין סיימתי אותן חצי שנה לאחר שידורן. לא בגלל שהן לא טובות אלא פשוט בשל חוסר זמן. כך נוצרה רשימה מרשימה במיוחד של סדרות שעדיין לא סיימתי לראות כמו "ג'סיקה ג'ונס", "הנותרים", "נמלטים", "לגיון", "סופרגירל" ו-"האגדות של מחר" ולצידה רשימה מרשימה לא פחות של סדרות שראיתי באיחור כמו "החץ" "הפלאש" ו"החיים עצמם". אבל עדיין היו כמה סדרות שהצלחתי לראות…

על הרגע שבו את תקועה בטיסה או ככה התחלתי לראות את ריברדייל

נדירים הרגעים בחיי בהם אני לא מחוברת לטלפון או למייל שלי. אחד מהרגעים הללו הוא כאשר אני בטיסה. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר אני בטיסה יש לי זמן לצפות בטלוויזיה אבל לא תמיד ההיצע הטלוויזיוני שמציעה חברת התעופה בטיסה, עולה בקנה אחד עם ההעדפות האישיות שלי. כך מצאתי עצמי בטיסה לאסטוניה צופה בריברדייל. ריברדייל הייתה עוד אחת מהסדרות ששמעתי עליה רבות ממבקרי טלוויזיה ואפילו ראיתי 5 דקות ראשונות ממנה, אבל גם היא כמו רבות וטובות נכנסה לרשימה הסדרות שלא סיימתי לראות. יתר על כן, היא נכנסה לרשימת הסדרות שאני לא מתכננת להמשיך לראות. הטיסה כאמור שינתה את הכול. 

ריברדייל הינה אופרת סבון אפלה המיועדת לצעירים המהדהדת במידה רבה ל"טווין פיקס". היא מבוססת על הדמויות מהקומיקס "ארצ'י" אבל כל קשר בין אירועי הקומיקס לאירועי הסדרה, הוא מקרי בהחלט. 

הסדרה עוקבת אחר סיפורם של צעירים החיים בעיר ריברדייל אשר מתמודדים עם האירועים האפלים בחייהם, החל מרציחתו של אחד מחבריהם וכלה ברוצח סדרתי המאיים על העיירה. לצד זאת, כמו בכל סדרת נעורים, גם כאן מתמודדים הצעירים עם שאלות רגילות לכאורה של התבגרות, גיבוש זהות בוגרת, מיניות וזוגיות, מימוש עצמי וקונפליקטים עם ההורים. 

כמו סדרות רבות אחרות כיום, גם ריברדייל מציגה את הצד האפל של החלום האמריקאי אך בוחרת להתמקד דווקא בנקודת מבטם של הצעירים. אלו מנסים להגן על חייהם מפני המבוגרים שרוצים לפגוע בהם, בין השאר, גם מפני ההורים שלהם.

כצופה, אני מודה, הסדרה אינה מושלמת, בחלק מהמקרים, המשחק הוא בוסרי ונפתולי העלילה לעיתים חסרי היגיון אבל הדמויות מעניינות כמו גם הבחירות האומנותיות של יוצרי הסדרה בכל הנוגע לתפאורה, צילום ומוזיקה. יתר על כן, לכל אלו שהתבגרו בשנות ה-80 וה-90, הסדרה מזמנת הפתעות מחממות לב בכל הקשור לליהוק ההורים. האפלה בסדרה עולה בקנה אחד עם  המצב בארה"ב ובעולם ואני לא יכולה שלא לתהות, מה זה אומר, אם סדרה שבה ההורים הם הרעים, היא אחת הסדרות הפופולריות ביותר כיום בקרב צעירי ארה"ב?

הטוב

שתי סדרות השנה מקבלות אצלי את התואר של הסדרה הטובה ביותר לשנה האחרונה. "פולדארק" (עונה שנייה ושלישית) ו"האנטומיה של גריי" (עונה 14). 

"פולדארק" הינה סדרה תקופתית המבוססת על סדרת ספרים מאת ווינסטון גרהם. הספרים עובדו בעבר לסדרה מצליחה בשנות ה-70 ובשנים האחרונות עלה לשידור עיבוד שני של הסדרה. אני אוהבת את הספרים וגם את הסדרה המקורית של שנות ה-70, אבל אני חייבת להצדיע ליוצרי הסדרה הנוכחית על עבודתם בשתי העונות האחרונות. 

ייחודה של פולדארק, בניגוד ליצירות תקופתיות רבות, היא בכך שגיבורי הסדרה, דווקא הדמויות החיוביות, אינן תמיד מבצעות את ההחלטות הנכונות. הן טועות והטעויות שלהן הן קריטיות ופוגעות דווקא באלו היקרים להם. הסדרה הראשונה טשטשה את הטעויות הללו ובחרה להציג את הדמויות בצורה חיובית לאורך כל הדרך. הסדרה החדשה לעומתה נאמנה למקור הספרותי ומציגה את המורכבויות של הדמויות בצורה מדויקת, מעניינת ועדין אמפתית. החוויה כצופה היא אולי קשה יותר שכן גם אנו תוהים למה אנו ממשיכים לאהוב את הדמויות הבעייתיות אבל גם ההנאה רבה יותר. 

"האנטומיה של גריי" (שכן, עדיין משודרת וכן, אני עדיין רואה אותה), שינתה כיוון בעונה האחרונה שלה. לצד הרגעים הדרמטיים הקשים, התווסף טון אחר לסדרה – קליל, קומי וסקסי. בכך, הסדרה חוזרת לשורשים שלה ולקצב ההתחלתי שלה וכצופה אני נהנית מכך.  יתר על כן, בשנה שבה נשים מוצאות עצמן נאבקות שוב על זכויות בסיסיות, נחמד לראות סדרה שמהללת שוב ושוב את כוחן ויכולתן של נשים בעולם המקצועי.

האנטומיה של גרי, עונה 14 - תמונה באדיבות yes

הרע

לא היו סדרות השנה שראיתי שאני ממליצה להתעלם מהן. לשמחתי או אולי לצערי, מיעוט הזמן שיש לי לא מאפשר לי להתנסות ביותר מדי סדרות חדשות כך שבהחלט ייתכן שפספספתי כשלונות לצד סדרות מעולות. עם זאת, אני כן רוצה להתייחס לתופעה אחת "רעה" בעיני בעולם השידורים הטלוויזיוני. תופעה שאני מכנה אותה "בואו נעמיד פנים שהכל בסדר". 

שתי סדרות זכו לחידוש השנה, "וויל וגרייס" שכבר עלתה לשידור ו"רוזאן" שתעלה לשידור בקרוב. שתי הסדרות הללו הסתיימו במקור בקורטוב של מרירות. כך בסוף וויל וגרייס, החברים התרחקו זה מזו ורק אחרי שנים התפייסו ואילו בסוף רוזאן, התברר שדן נפטר. במסגרת החידוש, החליטו יוצרי הסדרות לשנות את הסופים המקוריים, וויל וגרייס לא התרחקו זה מזה. הם גם לא בנו תאים משפחתיים ולמעשה הם חזרו לגור ביחד כשותפים לאחר הגירושים של גרייס. במקרה של רוזאן, הוחלט שדן לא מת ולמעשה סיפור המשפחה ממשיך כרגיל. 

בשני המקרים מחדשי הסדרה לא רצו להתמודד עם המורכבויות שיצרה עבורן הסדרה המקורית ואני מצרה על כך. ההחלטה למחוק ולשכתב את המציאות הטלוויזיונית אולי יוצרת סיפורים קלים ונעימים יותר אך גם שטוחים ופלקטיים. כולי תקווה שאם באמת "משתגעים מאהבה" יחודש (מה שאגב, אני לא בטוחה שהוא צעד נכון) שלא ישכחו שג'יימי ופול נפרדו במהלך נישואיהם ולמעשה חזרו זה אל זה אחרי שהבת שלהם סיימה את הקולג'.

 

האמריקאים, עונה 5. תמונה באדיבות yes

הלא נורא

אחת הסדרות האהובות עליי היא "האמריקאים" ואחרי עונה רביעית מופתית ומותחת, העונה החמישית ששודרה השנה הייתה פחות טובה, קצת יותר איטית ולכאורה נטולת פואנטה ולכן היא מקבלת את כותרת "הלא נורא". עם זאת, לאור העובדה שהעונה הזו מהווה את הבסיס לעונה הבאה והאחרונה, אני מקבלת אותה בברכה ורק מאחלת שהעונה האחרונה תהווה סיום מתאים לסדרה באמת כה נהדרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.