בלי טובות אפשר לחיות?


דיון קצר בפרקים השישי והשביעי של הסדרה UnREAL

בשנותיי הראשונות בבית הספר היסודי הייתה לנו בבית הספר ספרייה נודדת. כלומר, מן שני מדפי ספרים על גלגלים שהיו מועברים בין הכיתות, והיו משאילים מהם לתלמידים בכל יום שישי ספר לקריאה לסוף השבוע. אני לא זוכרת כמעט אף ספר שקראתי משם, אך אני זוכרת היטב שאחד הספרים בספרייה הנודדת הזו נקרא “בלי טובות אפשר לחיות?”, והוא תמיד משך את תשומת לבי, תמיד רציתי להיות זו שתיקח אותו לסוף השבוע ותמיד, עד שהספרייה הנודדת הגיעה אליי, תלמיד אחר כבר זכה בספר הזה.

אני לא זוכרת אם בסוף הספר הצליח להגיע אליי או לא, ייתכן שקראתי אותו והוא לא השאיר בזיכרוני את הרושם שהותיר בי שמו, וייתכן שמעולם לא קראתיו, אך איכשהו נזכרתי בשאלה הזו שכבר כילדה בכיתות א’- ב’ עשתה עליי רושם חזק, כשצפיתי בפרקים השישי והשביעי של הסדרה UnREAL.

שיאם של הפרקים הללו כידוע הוא בקפיצתה של מרי אל מותה, נקודת קיצון שאינה מאפיינת תכניות ריאליטי בדרך כלל (לפחות לא בזמן שהן משודרות), ונראה שהיא מוצבת בסדרה כנקודת אזהרה לאן התנהגות חסרת אחריות של תכניות הטלוויזיה עלולה להוביל.

אבל כמי שאינה סבורה שיש צורך בכך שמישהי תקפוץ אל מותה כדי להבין שלשחק במינוני תרופות של מישהי זה דבר מסוכן ופלילי, ושאנשי ההפקה בתכניות הריאליטי משחקים בחייהם של אנשים אמיתיים ולכן האחריות על כתפיהם צריכה להיות גדולה יותר, חשבתי שמה שהיה מעניין בפרק היה דווקא האופן שבו כמעט כל הדמויות בפרקים הללו הציגו את עצמן כמי שעושות טובה למתמודדים האחרים, לעובדי ההפקה ולאנושות באופן כללי.

זה התחיל בהתערבות בין קווין וצ’ט שבה קווין החליטה לקדם את מרי כמתמודדת כדי להוכיח שגם נשים מעל גיל 40 יכולות להיחשב סקסיות ונחשקות, או בעצם, כדי להוכיח שעדיין לא עבר זמנה היא. רייצ’ל,מלאת התלהבות בשל המסר המעצים שהן ישלחו בכך לנשים הצופות, מצטרפת בשמחה למאמץ ההפקתי ולמען האמת, זו הפעם הראשונה שאני זוכרת את רייצ’ל נלהבת כל כך ממשהו הקשור לתכנית ואני שמחה בליבי על כך שלרייצ’ל ולקווין אכפת פתאום מהקהל ומאחת מהמתמודדות. יש משהו שתמיד נראה לי לא הוגן בחוסר האכפתיות של ההפקה ובהסתכלות של אנשיה על המתמודדים ככלי משחק (דבר שבלט מאוד בסוף הפרק השלישי למשל) שנועדו לעורר רגש בצופים בשעה שהם עצמם נותרים אדישים לגורלם. כך שכשאנשי ההפקה הופכים למעורבים רגשית אני יכולה להזדהות אתם הרבה יותר בקלות.

הבעיה העיקרית היא כמובן שהמעורבות הרגשית של אנשי ההפקה הפעם רואה בניצחון בתכנית את חזות הכול. צריך לעזור למרי להינצל מההדחה הבאה, ולכן כולם עושים לה טובות. שייה מחבלת במינוני הכדורים שהיא מקבלת, כדי שתפגין יותר את האישיות האמיתית שלה, ורייצ’ל וקווין מחליטות אחרי שהאישיות שיוצאת ממרי מתבררת כמעורערת משהו, להעצים את מרי על ידי מפגש עם הגרוש האלים שלה, כי ברור שזה טוב לנשים מעורערות שסבלו מהתעללות פיזית ונפשית להתעמת עם התוקף שלהן. שייה ורייצ’ל וקווין אינן היחידות שמתהדרות ב”עשיית טובה” בפרק למרי. גם אנה מביאה לאמילי, בתה של מרי, ארנב, כטובה עבורה, וזה כמובן רק במקרה שבאותה הזדמנות אנה גם נכנסת לפריים. מסתבר שאפילו הגרוש של מרי, שהיכה אותה ואת בתם, עשה זאת רק בגלל שכך מרי רצתה, גם הוא עשה לה טובות, ומרי של סוף הפרק השישי, מרוב טובות שאנשים עשו לה כבר לא יכולה להמשיך לחיות והיא קופצת אל מותה. נראה שבמקרה שלה, בלי טובות היא הייתה חיה הרבה יותר טוב.

UNREAL עונה 1 פרק 7

מרי לאחר הקפיצה. לא בדיוק סיפור האגדות אליו כיוונו אנשי ההפקה. (תמונה באדיבות yes)

בפרק השביעי מדיסון, עוזרת ההפקה עם הצמות, אומרת לצ’ט שאימא שלה אומרת ששום דבר הוא לא כולו רע, ואולי גם משהו טוב ייצא ממה שקרה. מסתבר שמותה של מרי לא סיים את פרץ טוב הלב שתקף את כולם שם על הסט, והם אכן ממשיכים לעשות טובות.

קווין מגינה על שייה מפני מאסר ועל התכנית מפני תביעה באשמת רצח, כטובה לכל אותם 170 העובדים שלה וילדיהם שצריכים לממן את הקולג’. ג’רמי דואג לרייצ’ל שלא תאשים את עצמה במותה של מרי ושוכב אתה, מרוב דאגה כמובן, למרות שהוא ממשיך לאחוז באירוסיו המעורערים. רייצ’ל מגדילה לעשות ומזייפת מכתב התאבדות ממרי, שבו בעצם מרי מודה לכולם, מלבד אבי ביתה, על כל הטובות והחסדים שעשו עימה, מכתב המנקה את כולם מאשמה חוץ מאשר את האב האלים.

האם אפשר להאשים את התכנית בהתאבדות של מרי? האם אפשר לפטור את הגרוש מאשמה, האם אפשר לדעת בוודאות שלו מרי לא הייתה מגיעה לתכנית היא לא הייתה מתאבדת?

קווין מעדיפה לחשוב שבסופו של דבר אי אפשר לדעת למה מרי התאבדה, והיא מסרבת לראות אשמה כלשהי בתכנית עצמה.

בוויכוח שקווין מנהלת עם שייה המרגישה אשמה ורוצה להתוודות, היא טוענת שהמתמודדים יודעים למה הם נכנסים כשהם משתתפים בתכנית, ושהדברים שהם מתמודדים אתם בתכנית אינם שונים מהדברים שהם מתמודדים אתם במציאות. חשבתי על שתי הטענות שלה, שמעולם לא הסכמתי אתן, והפרק הבהיר לי אפילו יותר מדוע אני לא מסכימה אתן למרות שאני מבינה את המקום ממנו הן מגיעות, ולמרות שגם הפרק מצייר את הגרוש של מרי כרוע האמיתי במציאות שאיתה מרי ובתה היו צריכות להתמודד לנצח, בעוד שהתכנית היא סוג של רוע שהוא מעין היסח דעת המוגדר בזמן.

הסיבה לכך שאני לא מסכימה עם הטענות של קווין היא כיוון שגם אם אדם מוקף באנשים שרוצים להרע לו ולפגוע בו בחיים האמיתיים בתואנה או אפילו מתוך אמונה מוטעית שהם בעצם עושים לו טובה, יש לו את החופש למצוא ולחפש את בסיס התמיכה הנפשית שלו (כשחלק מבסיס התמיכה יכול להיות גם רק אפשרות להסחת דעת ממה שרע), בעוד שבתכניות הריאליטי מרחיקים מתוך עקרון את המתמודדים מכל בסיסי התמיכה שלהם, בדיוק כמו בהתנהלות של כתות. ההרחקה היא אומנם לזמן קצוב, אבל הנזק שעלול להיגרם בזמן הזה, מבלי שאין שם איש להשגיח על טובתם האישית באמת, יכול להיות עצום. ייתכן אגב שזו הסיבה לכך שתכניות כמו המרוץ למיליון מצטיירות בעיניי כפחות בעייתיות מהישרדות או מהאח הגדול למשל, כיוון שגם אם יש בהן קושי רב, ויש משימות המוטלות על המתמודדים שנראות בעיניי כמשפילות, מסוכנות או מיותרות, בכל מקרה תמיד נותרת בהן למתמודד התמיכה הנפשית של בן זוגו, בעוד שבתכניות שבהן התחרות היא אישית ולא זוגית או קבוצתית, ההשפעות של היעדר בסיס התמיכה משמעותיות הרבה יותר.

אך אם נחזור ל-UnREAL, רייצ’ל, שמודעת לעניין התמיכה הנפשית הדרושה למתמודדים, שעצמם אינם תמיד מודעים לסוג התמיכה שיידרשו לה כשהתכנית תשודר ולאחריה, ידעה למשל לא לקחת מפיית’ את בסיס התמיכה הקהילתית שלה, על ידי הוצאתה מהארון בתכנית, וזו הייתה אחת משעותיה היפות יותר של רייצ’ל בסדרה. אבל בפרק השישי, כוונותיה ה”טובות” של רייצ’ל, שלא הייתה מודעת לכל האנשים האחרים עם הכוונות הטובות בסביבה, הובילה את מרי אל הגג. אפילו לאחר התאבדותה של מרי, ממשיכה רייצ’ל, בעצתו של ג’רמי, באותו קו של מניפולציות שיוציאו גם את התכנית וגם אותה טוב ואת הגרוש האלים כאשם בכול.

רייצ’ל מחפשת מצפון חיצוני שיורה לה את הדרך, וראו בפרקים הראשונים די בבירור שהיא נוטה לייחס לג’רמי את הכוונות הטובות הללו, הרבה יותר ממה שיש לו אותן באמת. היא חשבה שהוא שופט אותה על כך שהיא מסתירה מאנה את האמת על אביה כשהוא לא אומר מלה, היא חושבת שהוא זה שרצה שהיא תעזוב את התכנית הלא מוסרית הזו, והייתה צריכה שהוא יאמר לה במפורש שזה היה הרצון שלה, והוא רק נגרר בעקבותיה כדי להבין שלא כך הדבר.

UNREAL

ג’רמי ורייצ’ל

בפרקים האחרונים ראו בבירור איך המצפון הנוח של ג’רמי דוחף אותה לביצוע מניפולציות נוספות ומנסה למנוע ממנה לחוש אשמה, בעוד שאדם מסרב לשתף פעולה עם שקריה ולפטור אותה מאחריות (ובכך הוא זוכה לקריאת גנאי מג’רמי שאומר לה עליו שלא תשים לב אליו כי הוא מניאק). אך כמי שהיה היחיד שבפרק שהרגיש שאולי זה לא בסדר לעורר במרי ציפיות שהוא לא יוכל לעמוד בהן כיוון שהיא לוקחת את המשחק ברצינות רבה מדי, וכמי שראה מעבר לתירוצים של אנה, וגם מעבר לתירוצים של רייצ’ל לעצמה, אדם מצטייר בפרקים האחרונים הרבה יותר כמי שיכול להוות עבורה את קול המצפון החיצוני שהיא כל כך מחפשת את אישורו.

בסופו של דבר אחרי הצפייה בפרקים קיבלתי את התשובה לשאלה “בלי טובות אפשר לחיות?”, פתאום הבנתי שמי שבאמת זקוק לטובות, הוא זה שעושה אותן. אנשים יכולים לחיות גם בלי שיעשו להם טובות, אך בלי התחושה שאתה עושה טוב למישהו קשה לחיות. כאשר רייצ’ל מאמינה באמת שהיא עושה טוב למישהו, זה אחד הדברים המשמחים אותה והמלהיבים אותה יותר מכול. כאשר היא עושה דברים מפוקפקים היא נאחזת בשכנוע העצמי, שלא תמיד עובד, שזה בעצם לטובתם של האחרים. בכל עשיית טובה יש את החלק שרוצה באמת לעזור לאחר ולשמח אותו, ואת החלק שמרגיש סוג של עליונות על האחר כיוון שהוא יכול לספק לו משהו שחסר לו. במערכת ההפקה של “אהבת נצח” יש תחושה שהם יודעים יותר טוב מהקהל ומהמתמודדים מה הם רוצים ומה הם צריכים ולכן הם עובדים קשה בלספק להם את זה. והמקום המתנשא הזה שקיים באופן מובנה בכל עשיית טובה, הוא המקום שבו אנשי הפקת הריאליטי נכשלים שוב ושוב גם כשכוונתם טובה באמת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.