אהבה ומלחמה 1


מה עבד ומה לא עבד בסדרה "גבינה במלכודת". ספוילרים לסוף הסדרה כמובן

מי לא אוהב סיפורי שנאה שהופכת לאהבה? ומי לא אוהב סיפורים שבהם הגיבורים נגאלים בזכות האהבה? לא יודעת מה אתכם, אך אפילו אם יגידו לי אלף פעמים שהסיפורים הללו הם פנטזיה לא הגיונית ושיש להימנע מהם, זה לא ימנע ממני לגמוע אותם בצמא ולהרגיש, כל אימת שאני מוצאת סיפור טוב שכזה, איך מתגנבת לליבי התחושה שהעולם הוא מקום טוב יותר.

לכאורה הסיפור “גבינה במלכודת” היה אמור להיות סיפור מהסוג הזה, סיפור שבו הגיבורה הונג-סול והגיבור יו-ג’ונג מוצאים אחד את השני למרות חוסר החיבה הראשונית, כאשר הוא בהיותו עשיר ונחשק מחזק את מעמדה הכלכלי והחברתי והיא בהיותה בחורה טובה ותמימה מרפאת את כאביו הנפשיים ובא לסיאול גואל.

אני לא אומרת שציפיתי להפי אנד רומנטי בגלל שקראתי את הוובטון עליו מבוססת הסדרה, כי לא קראתי אותו ואיני יודעת איך הדברים התנהלו שם, ועד כמה הסדרה שמרה על נאמנות למקור או התרחקה ממנו (על פי הדיווחים מהבלגן מאחורי הקלעים היא בהחלט התרחקה). אלא שלא צריך להכיר את הוובטון כדי להניח על פי תחילת הסדרה שהיא אמורה להסתיים בסוף של “האהבה מנצחת הכול” (חוץ ממוות, אבל זה אינו המקרה כאן), האם לא כך מסתיימות רוב הסדרות הקוריאניות הרומנטיות? 

במובנים מסוימים הפרקים הראשונים בסדרה הזכירו לי (ולאחרים) את הספר “גאווה ודעה קדומה“, כשהונג-סול היא על תקן אליזבת’ בנט גיבורת הספר, ויו-ג’ונג הוא על תקן דארסי הנחשק. הונג-סול אולי פחות שנונה מאליזבת’ של הספר, אך בתחילת הסדרה היא בהחלט היחידה שמחזיקה לעצמה טובה על כך שהיא רואה את הפסול בהתנהגותו של יו-ג’ונג, ולא קולטת את העניין הרומנטי שלו בה, מה גם שכמיטיב שלה בסתר (זה שאחראי לכך שהיא תקבל מלגה ועבודה), הוא מזכיר עוד יותר את מעשי החסד של דארסי לבני משפחתה של אליזבת’ שנעשו בסתר, ולא קשה לדמיין (או לרצות לדמיין) שממש כמו אליזבת’ בשעתה, כשהונג-סול תגלה את כל האמת, היא תלמד להבין שדעתה על יו-ג’ונג הייתה קדומה, והשניים יצליחו עד סוף הסדרה לפתור את כל מה שצריך פתרון ביניהם כדי שאנחנו נקבל את ההפי אנד הרומנטי שלנו.

אם ממשיכים את ההשוואה ל”גאווה ודעה קדומה” אפשר גם לומר שבפרקים הראשונים לא היה קשה לדמיין את בק אין-הו כסוג של מר וויקאם, הבחור שאת שנות נעוריו זכה להעביר תחת חסות האב של מר דארסי, אך הדבר לא מנע ממנו לחוש שמר דארסי גזל ממנו את עתידו המגיע לו בדין. וויקאם בניגוד למר דארסי המסוגר והמתקשה להשתלב בחברה, יודע למצוא חן ממבט ראשון ולכן לוקח לאליזבת’ זמן להבין שהתרעומת שלו כלפי מר דארסי אינה מוצדקת כלל. בק אין-הו בדומה לוויקאם אף הוא דמות שקל לה להשתלב בחברה ולהתחבב על אנשים הרבה יותר מאשר ליו-ג’ונג. ואף הוא נתמך שנים ארוכות על ידי אביו של יו-ג’ונג, שגידל בביתו אותו ואת אחותו בק אין-הא. לכן, בתחילה העובדה שהוא מאשים את יו-ג’ונג בפציעה בידו שמנעה ממנו קריירה מוסיקלית משגשגת כפסנתרן דגול, ומתעלם מחסדו של האב, מעמידה אותו קצת באור כפוי טובה כלפי משפחתו של יו-ג’ונג, ממש כאת וויקאם בשעתו.

בפרקים הראשונים היה נראה לי שזה רק עניין של זמן עד שיתברר שבק אין-הו מגזים, וכאשר התחלתי לחבב את בק אין-הו, וכבר לא יכולתי לקוות שהוא יתברר כשקרן, העדפתי להאמין ממש כמו ג’יין בנט בשעתה, שהכול כנראה נובע מחוסר הבנה, שהיו מעורבים בו אנשים רעים עלומי שם, שסכסכו בין השניים. העניין הוא שככל שהתקדמו הפרקים היה אפשר לראות שהסדרה דווקא מעניקה יותר ויותר אמינות לסיפורו של “וויקאם”, כלומר לבק אין-הו, ושהטענה של בק אין-הו כנגד יו-ג’ונג מוצדקת דווקא. גם כשהסדרה טורחת לבסוף להסביר את מניעיו של יו-ג’ונג לפעולותיו קשה שלא לחשוב שאפילו אם יו-ג’ונג פעל כפי שפעל מפני שהוא היה פגוע עד עמקי נשמתו מבק אין-הו ומאביו, התגובה שלו הייתה אכזרית ומוגזמת. חשבתי לעצמי שזה כנראה הסיפור ש”גאווה ודעה קדומה” הייתה עלולה להפוך להיות, אם הטרוניה של וויקאם אכן הייתה מוצדקת, ואם דארסי היה אפילו נורא יותר ממה שאליזבת’ העלתה בדעתה בתחילה, אבל מה בדיוק היה רומנטי בזה?

יו-ג'ונג, הונג-סול ובק אין-הו. קרדיט TVN

יחד עם זאת גיליתי בשלב די מוקדם בסדרה, שאני לא באמת צופה בסדרה בגלל הרומנטיקה, ושיש לסדרה אמירות די מעניינות דווקא בתחום הרחוק ביותר לכאורה מהרומנטיקה – המלחמה.  ומכיוון שלאורך פרקים נכבדים התבוננתי בסדרה מהזווית הזו, הרי שלרוב אורכה די נהניתי ממנה ואכזבתי העיקרית מהסדרה נובעת בעיקר מדקות הסיום של הסדרה שהן מאכזבות מאיזו זווית שלא מסתכלים עליהן.

וכשאני אומרת שלסדרה יש אמירות מעניינות בנושא מלחמה, אני מתכוונת בעיקר למלחמת הקיום היומיומית. כל אדם לומד להילחם במהלך חייו, על מקומו במשפחתו, בחברה, בלימודים, בעבודה ואפילו בתוך מערכות יחסים רומנטיות, אבל מלחמת הקיום הזו לא מגיעה עם דף הוראות, וכל אדם משתמש בכלים שברשותו ובאלה שהוא למד מסביבתו. לאורך הצפייה בסדרה חשבתי לא פעם כי במובנים רבים הסדרה “גבינה במלכודת”, יותר משהיא סדרה רומנטית, היא סדרה העוסקת בדרכים השונות שבהן האנשים נאלצים להתמודד עם מציאת המקום שלהם במרחב היומיומי, ובדרך שבה הם נלחמים על מה שהם מאמינים שמגיע או לא מגיע להם.

בפרק 9, באחד מהפלאשבקים לנעוריהם של יו-ג’ונג ובק אין-הו, אנו צופים בבק אין-הו נוזף ביו-ג’ונג על כך שהוא מוותר לתלמיד כיתתו על חפץ שהשאיל לו, ושהתלמיד טען שאיבד. בק אין-הו טען שאותו תלמיד מן הסתם מוכר את החפץ ברשת וסתם עובד על יו-ג’ונג ושאסור לוותר לו כך, כי זה רק יגרום לו לנצל אותו יותר. יו-ג’ונג עונה בתשובה שזה נראה לו מוזר לריב ולהתווכח על חפץ כל כך פעוט.

ההתנהגות של יו-ג’ונג בפלאשבק הזה הזכירה לי קצת את ההתנהלות המוקדמת של הונג-סול שלא באמת ידעה לעמוד על שלה מול חברי כיתתה, וכשהם הבריזו לה מכל מיני מחויבויות היא פשוט העדיפה לעשות הכול לבד מאשר להתעמת אתם.

קו הדמיון הזה של הימנעות מעימות גלוי נראה בתחילה כתכונה המחברת בין הונג-סול ליו-ג’ונג. הסדרה מודעת לקו הדמיון הזה, שכן כשיו-ג’ונג נשאל על ידי הונג-סול מתי הוא התחיל לחבב אותה, אנו רואים מההרהורים החולפים בראשו שהדברים התחילו כשהסבו את תשומת לבו לדמיון ביניהם, והוא שם לב אז איך היא באמת מעדיפה לעשות את הדברים לבד, ולעבוד קשה ולא לריב עם חבריה. אלא שבמהלך הסדרה אנו מבינים שבשעה שהונג-סול נמנעת מעימותים  כי היא לא אוהבת לריב, והיא מרגישה שהמריבה פוגעת בה ובאחרים, הרי שיו-ג’ונג נמנע מעימותים גלויים, בעיקר בגלל שהוא אינו רוצה להיראות בעייתי בעיניי אביו, אך אין לו בעיה עם העימות עצמו או עם הפגיעה בזולת, ולכן כדי לא לוותר לפוגעים בו מחד, ולא להכעיס את אביו מאידך, הוא מצא את הדרך שלו  – להילחם בתחבולות בסתר. הוא מגלה את נקודת התורפה של יריביו, ומוצא את הדרך להפעיל את הסביבה כרצונו כדי לפגוע ביריב מבלי שייוודע לרוב האנשים כלל שהוא היה מעורב בדבר.

הצורך של יו-ג’ונג לרצות את אביו, אף הוא עניין שמשותף לו ולהונג-סול, למרות שדרכיהם שונות, שניהם נושאים עליהם את עול ציפיות הוריהם שלא תמיד רואים את הקשיים עמם הם מתמודדים. הונג-סול בדרך כלל פשוט בוחרת לעבוד קשה יותר, ויו ג’ונג שהוא מוכשר מאד, פשוט מחניק את רגשותיו האמיתיים ואת כעסו ומוצא להם מפלט בכל מיני עסקאות שהוא עושה עם אנשים שחייבים לו טובות כדי שהם יוכלו במקומו להחזיר כגמולם למי שהוא חפץ. מה שמביא אותנו לנקודת ההשקה השלישית בין יו-ג’ונג לבין הונג-סול, העובדה שלא תמיד אנשים מתקרבים אליהם מהסיבות הנכונות. יו-ג’ונג פגוע משנים של אנשים שמתקרבים אליו מכל הסיבות הלא נכונות, ושדעתם האמיתית עליו שלילית. כשהטענה שהוא הכי מורגל בה נגדו היא שהוא מוזר, מבלי שהוא יבין בכלל מה מוזר בו, והנטייה שלו היא לחשוב שכל האחרים הם צבועים ומוזרים, ואילו אל הונג-סול יש לא מעט אנשים שמתקרבים כיוון שמאוד קל לנצל אותה ואת עובדת היותה טובת לב וטובה בלימודים ונמנעת מעימותים.

באופן אירוני, העובדה שהונג-סול לא ניסתה להתקרב ליו-ג’ונג אלא דווקא הפגינה את העובדה שהיא פוחדת ממנו בכל מפגש אקראי ביניהם, לאחר שהוא עורר את חשדה במספר מקרים וברובם בצדק, היא זו שגרמה לו לרצות להכיר אותה יותר, ולעזור לה, ומשם מתפתחת מערכת היחסים הזוגית ביניהם.

לו הסדרה הייתה רומנטית באמת, הרי שמערכת היחסים ביניהם הייתה אמורה לעזור לשניהם להגיע למידת הלחימה הנכונה בחייהם, הונג-סול הייתה לומדת איך לא לוותר על מה שמגיע לה, והוא היה לומד איך להילחם בגלוי מבלי להגזים במאבקיו ולשמור על מידתיות, אלא שלמרות שהסדרה עוסקת בתהליך הזה שעל שניהם לעבור, וזה תהליך בהחלט מעניין, התהליך הזה אינו בדיוק תוצר של מערכת היחסים שלהם.

הונג-סול עוברת בסדרה תהליך של למידה לעמוד על זכויותיה, אבל התהליך שלה הוא תוצאה של השיעורים שמלמדים אותה הפרופ’ קאנג עם הציון הנמוך הקבוצתי, באק אין הו עם ההמלצה שלו אליה לא לוותר לאחרים, וחברתה בו-רה שעומדת לצדה ומחזקת אותה בכל מאבק. רגעי השיא שלה בעמידתה על שלה, הם בעיניי בפרק שבו היא מעלה את המצגת הקבוצתית השנייה, ובוחרת להוציא מהקבוצה את מי שלא תרם למצגת, כמו גם לא לוותר לתלמידה שהעתיקה ממנה את העבודה שלה. זה היה מעניין לראות איך אפילו שהיא צודקת במאה אחוז, הסטודנטים הטועים לא עושים לה הנחות, והיא אכן צריכה להיאבק ולעמוד על שלה כדי לקבל את מה שמגיע לה בדין. אך היא לא מתקפלת בפני חוסר הנוחות ועושה זאת באופן ישר וגלוי ולא יכולתי להיות גאה בה יותר באותו שלב.

בו-רה תומכת בהונג-סול שלא מוותרת הפעם לסאנג צ'ול

יו-ג’ונג לא ממש עוזר להונג-סול בפיתוח עמוד השדרה שלה, כיוון  שהדרך של יו-ג’ונג לבוא לעזרתה היא כדרכו בקודש – בסתר. הוא מסדר לה מלגת לימודים ועבודה בסתר, הוא דואג להצלתה מהשיכור בסתר, ואף מוצא דרכים אלימות פחות או יותר לפגוע בכל מי שפוגע בה, אבל בסתר. בכל מערכת היחסים שלהם, היחס שלו אליה אין בו כדי להעצים אותה, אלא יותר לטפל בה, רק שדרכי הטיפול שלו בה לא פעם מעמידות אותה בקו האש של כל אותם אנשים שהוא מאלץ אותם להתכופף כדי לעזור לה, והעניין מתפוצץ בפניו בפרק האחרון עם בק אין-הא, שכמעט מביאה למותה של הונג-סול.

האם הונג-סול מלמדת את יו-ג’ונג כיצד לא להגזים במלחמתו? – לא ממש. יו-ג’ונג אומנם לומד דרך מערכת היחסים ביניהם, שהדרך שלו להילחם אינה נכונה, אך הוא מבין זאת בעיקר רק אחרי שהיא נפגעת מבק אין-הא בפרק האחרון. לאורך כל הדרך, הוא בעיקר שומע ממנה בכל פעם, שהיא לא מרוצה מהדרך שבה הוא נלחם את מלחמותיה בשבילה, ושהוא מגזים, ומודה בכך כל פעם ומבטיח שלא לעשות זאת יותר, עד הפעם הבאה שבה היא נפגעת ממישהו והוא שוב חוזר לסורו. כך שאחרי שהוא מבין שהוא באמת טועה, הרצון שלו לטפל בעצמו מחוץ למערכת היחסים שלהם מאד נכון בעיניי. שכן, בשלב הזה הונג-סול היא בעיקר הגורם שהוא רוצה להגן עליו מפני הפוגעים בה, עליהם מתעורר כעסו, והדרכים שלו להגן עליה, לא פעם הן אלה שמסכנות אותה. 

יש משהו טראגי בדמותו של יו-ג’ונג. הרצון שלו לרצות את אביו שחשש כל השנים שבנו לא יידע לשלוט בכעסיו הוא זה שגרם לו להפנות את כעסיו לדרכים הרבה יותר יצירתיות והרסניות, דרכים שהוא לא באמת היה חייב להשתמש בהן, כמו שאמר לו בק אין-הו באחד הפרקים היותר מאוחרים בסדרה, עת הם הלכו מכות: “אם אתה יודע כך להילחם פנים אל פנים, למה אתה לא עושה זאת?”. אך מכיוון שהוא למד מאביו שמראית העין היא החשובה מכול, והוא ידע שאביו לא רואה בעין יפה את המעורבות בקטטות, הוא היה צריך מילדות למצוא דרכים אחרות לבטא את כעסו. הדרך של יו-ג’ונג להילחם היא גם טרגית כיוון שהשיפוט שלו בסופו של דבר כן מבוסס על ערכים של צדק והגינות, אך מכיוון שאין מי שיכיר את דרכי הלחימה שלו, חוץ מהנפגעים ממנו, אין מי שישקף לו את מה שיש בו ואת מה שחסר לו מבחינת הרגש והמידתיות. בק אין-הא, שהייתה אחת מהשותפות שלו למעלליו לכל אורך הדרך, אף ניסתה לטעת בו לכל אורכה את התחושה שאף אדם נורמלי, חוץ ממנה, לא יוכל להכיל אותו כמו שהוא על כל המורכבות שלו. אין ספק שלחיות שנים עם הידיעה שאף אחד לא יוכל לאהוב אותך כמו שאתה, כמו שאביו לא יכול, זהו עול כבד.

לכן בעובדה שגם כשהונג-סול מבינה לחלוטין מיהו היא עדיין אוהבת אותו, ולא מפנה לו את גבה, ולא בורחת ממנו, יש משהו נוגע ללב. יחד עם זאת אני באמת האמנתי שטוב עשה יו-ג’ונג שבחר לעזוב כדי לטפל בבעיותיו הנפשיות הדורשות טיפול עמוק ורציני, ולא לתת לה להיות זו שנושאת בעול התיקון שלו. העובדה שהקבלה שלה אותו כמו שהוא גרמה לו לרצות להשתנות בשבילה הייתה מספיק רומנטית עבורי.

יו-ג'ונג והונג-סול בימים יפים יותר (פרק 8)

אולם עם כל הבנתי לכל המתרחש בסיטואציות שתיארתי עד עכשיו, דקות הסיום של הפרק האחרון שקופצות קדימה בזמן, שלוש שנים לאחר עזיבתו של יו-ג’ונג, הן בלתי נסלחות.

הן התחילו באופן מעורר תקווה דווקא, כשהונג-סול מתארת לנו בווייס אובר איך כעת היא כבר עובדת. אך למרות שהיא עובדת בחברה כמו שהיא רצתה, כל יום הוא עדיין מאבק, והיא עדיין מוקפת בכל אותם טיפוסים שהיא צריכה להיאבק אתם על מקומה בחברה ובעבודה כמו שראינו אותה מתמודדת אתם בעבר במהלך הסדרה (ואני מקווה בשבילה שכיום היא נתקלת בגרסאות קצת פחות הזויות ומוגזמות שלהם). היא מספרת שהיא למדה לקחת את המלחמות הללו פחות ללב, ולא להעניק להן את אותה העוצמה שבה היא חוותה אותן קודם. ובתיאור שלה יש סגירת מעגל נאה של תהליך לימוד הלחימה שהיא עברה במהלך הסדרה. 

מי שלעומת זאת קיווה בסיום לראות גם סגירת מעגל (או סתם חלק כלשהו) בתהליך המקביל שעבר על יו-ג’ונג  לא נותר לו אלא להתאכזב. שכן מסתבר שהתהליך הנפשי שעובר יו-ג’ונג במשך שלוש שנות היעדרותו, מתרחש כולו הרחק מהמסך ועד סוף הפרק לא ברור מה בדיוק הוא כולל.

בשביל מה למשוך את הצופים 16 פרקים שבהם אנחנו לומדים להכיר את הדמות הראשית, רק כדי לתת לה להשתנות במשך שלוש שנים מחוץ לנרטיב של הסדרה?

אבל לא רק מי שציפה לראות את התהליך שעובר יו-ג’ונג בשנים הללו יתאכזב, גם מי שרוצה לראות את המפגש המחודש בין הונג-סול ליו-ג’ונג לא ירווה רוב נחת. 

מסתבר שהונג-סול עדיין ממתינה לחזרתו של יו-ג’ונג, אליו היא שולחת בקפידה מיילים שהוא אפילו לא קורא.

מה זה הקטע הזה? מה משרתת ההתעלמות שלו מהמיילים שלה במשך שלוש שנים, או הקריאה שלהם (שהיא כמובן מפספסת) בדקת הסיום של הפרק?

מה הם מצפים שהצופים יתעלפו מהתרגשות בבית כי “וואו סוף סוף אחרי שלוש שנים הוא קרא את המיילים שלה. כמה רומנטי”?

ההסבר היחידי שעולה בראשי הוא שאחרי הכישלון שהסדרה נחלה בהצגת יו-ג’ונג כסוג של מר דארסי הם פתאום הבינו שהגיבור הרומנטי שהם באמת רוצים הוא “אבא ארך רגליים”, זה שדואג לכך שהגיבורה תקבל מלגת לימודים ותכתוב אליו באופן קבוע מבלי שהוא יטרח לענות לה. כשהיתרון העיקרי שלו על פני מר דארסי מבחינת יוצרי הסדרה הוא כמובן היעדר נוכחתו בקטעים רבים של הסיפור. אם כי כמובן שגם באופציה של סוג הגיבור הרומנטי הזה הם נזכרו מאוחר מדי…

הסדרה מסתיימת בחיבוק בין יו-ג’ונג להונג-סול שמגיע משום מקום ושלא ברור אם המדובר בחיבוק שהוא זיכרון מהעבר או תיאור ההווה (או אולי העתיד – מי יודע?) אך גם אם החיבוק המתואר מתרחש בהווה, וזהו המפגש המיוחל ביניהם לאחר שלוש שנים, אין בו כדי לפצות על כל מה שלא הראו ויכלו להראות בדקות הסיום. 

כבר הייתי מעדיפה שיסיימו את הפרק ברגע העזיבה של יו-ג’ונג, מאשר שישקיעו בלהראות לנו שום דבר שקורה אחרי שלוש שנים. נראה לי שכל אחד מהצופים היה יכול לדמיין סוף שהיה עדיף על מה שהם הראו בפועל. נכון שהסדרה סגרה מעגלים בדקות הסיום עם רוב דמויות המשנה של הסדרה, אבל לא בשבילן התכנסנו לצפות בסדרה. וזו אינה הדרך לסיים סדרה גם אם רוצים לסיים אותה בסוף פתוח. בכלל, בשביל סדרה שהיללה כל כך הרבה את גילוי הלב, והעדיפה את העימותים הגלויים על פני אלו שבסתר, זה מאכזב עוד יותר שהם החליטו שסופו של הסיפור יסופר בסתר הרחק מעין הצופים.

ולכן מבחינתי כסיפור אהבה רומנטי “גבינה במלכודת” בהחלט לא עומדת בציפיות שהיא יוצרת בפרקים הראשונים, אבל מצאתי אותה בכל זאת מאד מעניינת ומתגמלת, עד לקפיצת הזמן של הפרק האחרון, כסיפור העוסק בדרכי לחימה. וכדי שדקות הסיום הללו לא ישאירו לי טעם באמת רע מהגבינה, אני פשוט מכחישה את אותן מכול וכול.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מחשבה אחת על “אהבה ומלחמה

  • נופר

    אני בהתחלה לא הבנתי בכלל מה הולך וישר שפטתי אבל זה התחיל להיות מאוד מעניין וגם חמוד מאוד האמירות שהיו חשובות וזה היה מעניין העלילה אבל בעיקר זה היה חמוד מאוד הסוף היה מאוד מאכזב מבחינתי כאילו זהו הוא שלח לה הודעה וזהוו???? באמת??? איך עושים דבר כזה היה מבאס אבל גם יפה וממש נהנתי…